באחרונה, לא אחת, כשתמהתי על דרישה לתשלום עבור כניסה לקומות מסוימים ועבור מוצרים אחדים, שלא היו אמורים להיגבות עליהם מחירים, קיבלתי תשובה חדה וחלקה - מחיר סמלי. הואיל בטובי לשלם ולשתוק. להגיד תודה על המחיר המופחת, המוזל, הכמעט-חינם. מחיר אשר כל שניתן להגיד עליו ממצה את מהותו - מחיר סמלי.
יפה מאוד (כלומר - ההפך בדיוק: מכוער) מצדכם, גובים שונים, על כך שאתם טורחים להגדיר את המחיר שאתם גובים במילה "סמלי". מן הסתם, אין הסמליות של המחיר שווה לכם ולי באותו ערך ובאותו שווי. מן הסתם, הקופה שאתם ממלאים מסך כל תשלומיהם של אנשים, אשר כל אחד מהם משלם לכם רק "תשלום סמלי" היא קופה תפוחה, נאה, מרשימה. לבריאות. תבלו. אבל אנא מכם, כאשר אתם מבקשים ממני לשלם, אל תגידו לי שאני מתבקש - או אף נדרש - לשלם לכם "מחיר סמלי". מחיר הוא מחיר וסמל הוא סמל. אין מקום לעירוב השניים זה בזה. אין סיבה לערב מין בשאינו מינו.
בלקסיקון המונחים שלי, קל וחומר המונחים הכספיים, לא קיים המונח מחיר סמלי. הוא אינו קיים לא רק משום שאני כופר בזכותם של אנשים להגדיר כך את המחיר שהם גובים תמורת שירות כלשהו ( אני, אכן, כופר בו, אבל כפירתי אינה מעלה ואינה מורידה; העדר קיומו של "מחיר סמלי" בתפיסתי בכלל ובתפיסתי את הכסף בפרט נובעת ונגזרת מהזדהותי המלאה עם מי שעבורם גם "מחיר סמלי" הוא מחיר עצום, שאין ביכולתם לשלמו), אלא בעיקר משום שיש מי שאינם מסוגלים לשלם גם "מחיר סמלי": אנשים, והם לא מעטים כלל ועיקר, שאינם יכולים לשלם גם עבור מוצר שמוגדר בפי מי שגובים את תמורתו כ"מחיר סמלי". מה הם אמורים לחוש (עלבון? כלימה ובושה? מבוכה?) כאשר אין ידם משגת לשלם אפילו מחיר מוזל?
נכון לעקור משורש השפה את המושג "מחיר סמלי". כל מחיר הוא מחיר נקוב. יחליט כל אחד, בין אם הוא יכול ורוצה לשלם אותו ובין אם הוא יכול אך אינו רוצה או אינו יכול ואינו רוצה, האם ישלם אותו. הניחו לסמלים. הניחו להם לסמל מושגים לא כספיים, מושגים שיש בהם טעם ויש להם ערך, אבל אין - וטוב שאין - מחיר.
