לאחר הוועידה באנאפוליס ראיינתי את יוסי בן-אהרון, שהיה מנכ"ל משרדו של ראש הממשלה יצחק שמיר ועמד בראש המשלחת לשיחות עם סוריה בוועידת מדריד. [קישור הראיון המלא:
"כאילו כלום לא קרה"]. יוסי בן-אהרון הביע בשיחה יחסית מעט אמירות שיפוטיות; מרבית דבריו הוקדשו לתיאור העובדות כפי שהוא הכיר אותן והאירועים שנטל חלק בהם.
כעת כתב על הוועידה ההיא ("
שוב סוריה תחילה", 22.5.08, הארץ) עקיבא אלדר: "כשממשלת ישראל הלכה, נכון יותר נגררה, לוועידת מדריד בסוף 1991 היא הסכימה באופן פורמלי לנהל משא-ומתן מקביל עם כל שכניה - פלשתינים, ירדנים, סורים ולבנונים."
יצחק שמיר הציב מספר תנאים בהתאם לאינטרס ישראלי, כפי שהוא זיהה אותו. כעיקרון, לפי ההשקפה שלו, אם הערבים רוצים לעשות שלום - שידברו איתנו ישירות על שלום; הוועידה הבינלאומית יכלה לשמש לצורכי התעמולה האנטי-ישראלית ולכפיית נסיגות-סרק על ישראל, לאו דווקא להשכנת השלום. במבחן המעשה הוא צדק. מדוע אלדר השתמש במילה "נגררה" בקונוטציה שלילית? האם ההתעקשות על אינטרסים ישראלים מגונה בעיני עקיבא אלדר?
פרט לכך, ישראל לא הסכימה לשיחות עם הפלשתינים בנפרד מהירדנים, המשלחת הפלשתינית הוכנסה במרמה על-ידי ג'יימס בייקר ושום דבר טוב לא יצא מזה.
כבר בתחילת השיחות עם הסורים התגלה, שראש המשלחת הסורית אינו מוציא מפיו את המלה "ישראל". הוא ישב לשולחן הדיונים מול יוסי בן-אהרון, אך לא היה מוכן לבטא שיוסי בן-אהרון מייצג את מדינת ישראל שאכן קיימת ואיתה הוא מנהל מו"מ.
באינטרפרטציה של עקיבא אלדר זה נשמע כך: "... זה לא קרה מפני שראש הממשלה אז יצחק שמיר חשש שהציבור יתקשה לבלוע בבת אחת נסיגה מרמת הגולן, מהגדה, מרצועת עזה ומחלק נכבד מירושלים..."
האמנם זאת הבעיה? אם מבחינת הסורים, אפילו בתוך המסגרת של ועידה בינלאומית שהם דרשו לקיים, מדינת ישראל איננה גוף לגיטימי בר-שיח, אז מה זה משנה אם יצחק שמיר היה מוכן לוותר על חלקי ארץ-ישראל או לא?
בשנת 1992 יצחק שמיר פינה את מקומו ליצחק רבין, שלמען חתימה על משהו עם חפז אסד היה מוכן לתרום את כל רמת הגולן ועוד היה מוסיף סופשבוע זוגי בטבריה לכל הממשלה הסורית. יוסי בן-אהרון הוחלף באיש השמאל פרופ' איתמר רבינוביץ', שמסקנתו מהשיחות הייתה: גם אם יהיה שלום חוזי, סוריה לא תוותר על האיבה לישראל.
באינטרפרטציה של עקיבא אלדר: "מאז החזיר שמיר ב-1992 את המפתחות למפלגת העבודה יש לקברניטים הישראלים נטייה לנסות תחילה הסכם שלום עם סוריה. אחרי שמתברר להם שסוריה מתעקשת לקבל יותר ממצרים (קווי 1967 במקום הגבול הבינלאומי) ולתת פחות ממצרים (הגבלות על כניסת ישראלים לסוריה), ראשי הממשלה עושים פניית פרסה לערוץ הפלשתיני."
לעומתו טוען יוסי ביילין, שבמו"מ עם הסורים הכל היה כבר סגור ורק ההדלפה לתקשורת הכשילה את ההסכם הסופי. אם כך, מה תוקפו של "השלום" שיכול לצמוח מהסכם כל כך שברירי? האם הסורים תכננו שאף אחד אף פעם לא יידע שיש להם שלום עם ישראל? וממתי הסכם שאינו משקף מציאות ואינו תואם אינטרסים שלטוניים פנימיים של רודן כמו אסד, מסוגל ליצור מציאות חדשה? אל תשאלו את יוסי ביילין שאלות קשות, אבל בקשו ממנו שלפחות יתאם את הגרסאות עם עקיבא אלדר, כי ככה זה לא נראה טוב.
על-פי שתי הגרסאות, הסורים הכשילו את יישום חלומם להמיר שטח בשלום. הסתירה אינה מורידה מביטחונם העצמי; הם אינם מעלים ספק האם אכן "השטחים" ו"השלום" הם שני כלים שלובים, שניתן לרוקן את האחד כדי למלא את השני.
אין חדש תחת שמי הארץ. כאילו דבר לא התרחש בעשרים השנה האחרונות, ממשיכים אנשיו לחנך את "האנשים החושבים" לאותם הקווים האידאולוגיים שלאחר שנולדו בשקר, הם נכשלו בכל המבחנים המעשיים. שנות החיפוש הרבות של חתול שחור בחדר חשוך לא העלו בלבם ספק, אולי הם מלכתחילה נכנסו לחדר הלא נכון. ברם, היטב יודעים הם לצעוק מדי פעם: מצאתי!
בהמשך המאמר כותב אלדר: "לסורים ולבנונים, לפלשתינים ולירדנים, למצרים ולסעודים יש מאז מארס 2002 מכנה משותף; יוזמת השלום הערבית שבאה אז לעולם בביירות פתרה את דילמת 'סוריה או פלשתין תחילה'. לראשונה, ישראל יכולה לבחור בין כל השטחים לבין שלום עם כל חברות הליגה הערבית. לא סתם שלום, אלא נורמליזציה של היחסים עם הסביבה."
זה אבסורד. אלדר אינו מציין (למרות שעיסוקו מחייב אותו לדעת זאת), שהיוזמה הערבית כוללת את "תביעת השיבה". ומהי תביעת השיבה בעיניים פלשתיניות, הסביר במלים ברורות באפריל 2000 יו"ר ועדת הפליטים של אש"ף ברכאת: "הם [הפליטים] חוזרים לכל אותם המקומות, שהם גרו בהם עד 48', על היהודים לפנות את כל המקומות. אם הם לא ייצאו, אנחנו נירה בהם והחוק הבינלאומי יהיה לצדנו." לא צריך שנת לימודים ארוכה כדי להבין, שהיוזמה הערבית המהוללת של מארס 2002 היא יוזמת הנורמליזציה עם גופות היהודים שיצופו בים התיכון.
אך בל נצפה מכריש עיתונות ותיק כמו עקיבא אלדר שיתבלבל. שימו לב לדבריו: "היו מדינאים ויועצים ישראלים וגם כמה אמריקנים, שהאמינו שחיזור אחרי סוריה ימריץ את הפלשתינים להוריד את מחיר השלום. תחת זאת הם פגעו ביוקרת 'המחנה המדיני' בעיני הציבור הפלשתיני ותרמו להעלאת קרנו של 'המחנה הצבאי'".
יוסי בן-אהרון סיפר בראיון איך נולדה עוד בשנות השבעים החלוקה הווירטואלית של אירגוני הטרור הפלשתינים לשני מחנות: "הפרגמטיים" ו"חזית הסירוב". כל ההבדל ביניהם הוא, שהראשונים מסכימים להשתמש בכלים מדיניים, בנוסף לצבאיים, על-מנת להגיע לאותה המטרה. הצגת "המחנה המדיני" הפלשתיני על-ידי עקיבא אלדר וחבריו, כמחנה שמוכן לשלום עם המדינה הציונית - שקרית וסהרורית.
כמובן, עקיבא אלדר אינו לבד במערכה וביתו הארץ אינו התופעה הייחודית; הפסבדו-עיתונות הזאת כבשה את רוב העיתונות בישראל. אומנם עקיבא אלדר איש הארץ הוא מגדלור כה בולט, שטוב להשתמש בו כדי ללמוד על תופעה בכללותה. כמובן, לא עקיבא אלדר הוא הבעיה המרכזית. הוא בסך-הכל איש הצוות הקריאטיבי במשרד הפרסום המשרת את מקדמי הדוקטרינה המהווה בסיס אידאולוגי לשלטונה של השכבה האוליגרכית בישראל. הם יורידו את ישראל מרמת הגולן, משכונת גילה, מכרמיאל וממזכרת בתיה, יכניסו אותה לכל מלכודת מדינית שתוטמן לה, יגרמו לעוד טרור ועוד מלחמה - ובלבד שישראל תעשה את מה שהם אומרים שהיא צריכה לעשות. מדובר בפוליטיקה פנימית, שאין לה ולא כלום עם השאיפה לשלום, כביכול.
הבעיה היא ציבור האנשים החושבים שהם אנשים חושבים, אלה שהפנימו היטב את החינוך לחשוב לפי פקודה; הם אוכלים בתאבון את מה שמגישים להם במסעדה של עמוס שוקן: מינימום עובדות גולמיות, מקסימום מסקנות מגובשות, לעוסות ומוכנות לבליעה.
בעידן שיחות פירוק הנשק בין ברה"מ לארה"ב, באחד העיתונים הסובייטיים התפרסמה ידיעה שנחרטה בזיכרוני לצמיתות: "המשלחות נפגשו לשיחות, אך לא הייתה כל תוצאה חיובית באשמת הצד האמריקני". זהו, סוף פסוק. קורא העיתונים הסובייטי לא היה אמור לדעת אילו עמדות הביעו הצדדים כדי לשפוט בעצמו מי היה אשם בכישלון המפגש. העיתונות הסובייטית סיפקה מינימום חומר גולמי, מקסימות מסקנות מבושלות והרבה מאד שקרים.
"האנשים החושבים" הקוראים את עקיבא אלדר אינם אמורים לדעת מה אמר הנציג הסורי בוועידת מדריד, או מהי הראייה הפלשתינית את "המחנה המדיני", או מהו הנוסח המקורי של "היוזמה הערבית" ומה עומד מאחורי המלים שלה, או מה כותבים אנשי אבו-מאזן ב"אל-חייאת אל-ג'דידה". על משקל העיקרון מאת רנה דקרט, ניתן לנסח את המוטו שלהם כך: "אני בעצמי איני צריך לדעת דבר ואיני מבדיל בין דעה לעובדה; אני תמיד מאמץ את הדעה שגיבשו בשבילי בעיתון שלי - משמע אני חושב".
עד כה, אני מזהה הבדל משמעותי אחד בין "פראבדה" המקורי לבין "פראבדה" שעקיבא אלדר מועסק בו. ההבדל הוא רמת התחכום. הטעות של הבולשביקים (טעות מובנית, הם לא יכלו להימנע ממנה), הייתה בכך שהם התעקשו לרמות את כולם כל הזמן. כל יום נכתבו מאות מאמרי-קרש, אךה מאמץ המתמשך לא השתלם. רוב העם בלאו הכי תמך בשלטון, פשוט מתוך הרגל לאהוב את השלטון; רטן וקילל, אך תמך בהכנעה. עיקר המאמץ "החינוכי" הופנה כדי להשתיק את הרטינות הבלתי מזיקות ולהחריש את השוליים המרדניים. בסופו של חשבון, המאמץ כשל והתיש את השלטון.
הלקח מהניסיון הסובייטי מלמד אותם, שכדאי לוותר על השוליים המרדנים ולהתרכז בגיוס התמיכה של הרוב העדרי. לכן היום "פראבדה" יותר חכם. הוא מאפשר לפרסם מעט דעות אחרות היוצרות אשליה של חופש דעה, אך קוטע באבחת חרב את הפרכת הקביעות העובדתיות השקריות; ללא האפשרות לחשוף את האמת, "חופש הדעה" אינו אלא עוד מנת אופיום להמונים.
הפרדיגמה המודרנית של השליטה אומרת כך: "תן להם לדבר ולרטון קצת יותר ולשחרר את האדים דרך שסתום מבוקר. יוציאו את האדים לריק ואחר כך יאהבו עוד יותר את השוט המצליף בעכוזם. אי-אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, אבל אפשר לרמות את רוב האנשים רוב הזמן וזה מספיק כדי להשיג את רוב המטרות".
