|
זה היה הביקור הראשון שלי במקום מזה חמש שנים. חמש שנים במדינה שלנו הם היסטוריה. ב"הדסה" אתה נמצא בליבה של מהפכה. הירידה היא אומנם אותה ירידה תלולה, שני הנתיבים - אותם נתיבים אבל התנועה - אם תביאו בחשבון את הנתונים דלעיל של הדסה, היא אדירה. אם הזמן דוחק בך, הלוך או חזור, שמור על עצבים.
המחיר כאן עלול להיות אקספרס לחדר המיון, במקרה הטוב, וחדר הקירור במקרה הרע. קילומטר ויותר לפני המתחם חונות מכוניות בשולי הכביש. לכאן פקחי החנייה של העיריה לא מגיעים. הסיבה כנראה שהם חוששים לחייהם שלהם, או שאין להם כאן איזה גומחה נוחה לארוב, כמו במרכז העיר. הסיבה לחנייה בחוץ היא ככל הנראה כספית. איש לא בא להדסה לשעה בלבד. עכשיו נוספה למקום אטרקציה תכליתית מאוד - מרכז מסחרי - קניון.
לפנים, נכנסת למתחם הדסה לשטח המרובע שנראה אז, ועדיין נראה, כמו בזאר וטרמינל עותומאני. נהגי מוניות בלבוש מרושל, מוסדרים וחאפרים, מתווכים, משגיחים, יהודים, ערבים, דרוזים, כמרים, תלמידי ישיבה בקפוטות, אחיות רחמניות, נשים ברעלות, אברכים חבושים מגבעות וכיפות, נשים בהריון ועגלות של תינוקות. תלבושות בכל צבעי הקשת, כנאה וכיאה לשוק. כאן קונים ומוכרים - זמן. הכל בליל אחד גדול כמו שוק בקסבה.
עכשיו נוסף לו מימד חדש. קניון של חברת ישפאר. עם מין "גשר ביילי" בהשוואה לזה שב"לב דיזנגוף". אך בעוד ב"דיזנגוף סנטר" הגשר משמש מעבר בין שני חלקי המכלול, בהדסה עין כרם, הוא גשר עָליה לצורך ירידה. הוא מבואה לקניון על עמודים. אתה עולה על הגשר חוצה אותו מוצא עצמך מול אולטרא פארם, הכל לתינוק, אופנת שפיץ, דוכן קריץ, נרות הבדלה, מצרכים דחופים של חב"ד.
קודש וחול שוכנים זה לצד זה באישור בד"ץ. כל מה שלבך חפץ בתחום הביגוד, האוכל, חפצי נוי, הנעלה, ספורט, פרחים ללידה, שושנים לאבלים, עוקץ ודבש ועוד. בקיצור כל מה שצריך חולה לב, ריאות, לוקה בפרוסטאטה, שבר, שלבקת חוגרת, אנמיה מפתחת, עגבת, אדמת, כלבת, זיבה ועוד goodies מן הסוג הזה.
אני הלכתי לבדיקת עיניים בלבד, ולא היה לי צורך בכל ההיצע. אילו הלכתי עם מקל או היו לי כאבים, הייתי מתקשה בהליכה מיותרת זאת: לעלות למעלה, לקניון, לעבור את כל המרכולת ואחר-כך לרדת למטה - לבית החולים. אילו לפחות הכניסה הייתה מעוצבת ברוח הקניון - מילא, עיצוב מחדש. אבל, לא. אתה מגיע לאותו בניין הראשי עם אותה בודקה - סוכה עלובה לבדיקה ביטחונית. ונכנס לאותו טרמינל הומה.
אגב, אם אתם מבקשים למצוא באותו "סופר מדיקל סנטר" איזו אינדיקציה מה קרה לחברה שלנו תמצאו אותה בשר"פ (שירות רפואי פרטי). פעם היה אשנב אחד לשר"פ. עכשיו יש אולם שלם, עם 7 עמדות מאוישות, תלושי תור, מספרי עמדות מתפנות שנדלקות, כמו בסניף הראשי של הדואר, ובחוץ יש תור.
|
|
האדם במרכז הרפואי נשאר מאחור גם בהיעדר הקשר האישי. זה מתחיל בתקשורת. ראשית, כתזכורת אתה מקבל הודעה דיגיטלית, כלומר יש כאן קולות אדם, מתוך המאגר האוטומטי ואז כל מילה היא נפרדת: השם, המשפחה, היום, המועד והשעה. אני לא יכול להחזיר צלצול, אין למי. אבל אצלי רשום שההזמנה היא בשעה 12 ולא 11:30. אז אתה פונה להנחיות לצורך המשך טיפול ושם כתוב. הטלפון במחלקת עיניים הוא 02-5844352. אתה מצלצל, מכוונים אותך ללחצן מספרי. ואז אתה שומע את הקול הנשי המוכר מכל אותן הגרסות המוקלטות. "אנא המתינו למנוי המבוקש. אנו לשרותכם". אנו ממתינים, ואז שומעים: "סליחה על ההמתנה, מיד נתפנה. אנו לשרותכם".
ואז מרוב שימוש בשרות, השרות ניתק. לפחות במכשיר הטלפון ניתן להפעיל צלצול חוזר. מצלצלים וכל הטקסט חוזר על עצמו ואז.. הינה קול אדם שמדבר אליך. אלא מה, מכיוון שמדובר בבדיקת הזמנה יש לפנות להזמנות שהמספר הוא 02-5842111. מחייגים. כמובן שגם כאן הטלפנית האלמונית מבקשת סליחה על ההמתנה ועוד מעט קט ואעָנה. ו"אנו לשרותכם". אחרי כ-5 דקות, הקו מתנתק.
מי זה יכול לנתק תקשור חדיש כזה אם לא מי שהמציא אותו: בזק. הרי כל ההמצאה של משיבונים, מספרים רשומים וכיוצא באלה הם מלאכת השיווק של בזק. יותר טלפונים - יותר הכנסה. אך מי עושה בשעה קריטית כזאת חשבון עם בזק, כאשר אתה חש שעוד מעט תהיה זקוק להפניה למחלקת העצבים במקום למחלקת העיניים. לבסוף במערכה השנייה הגענו למערכת ההזמנות. אלא מה. הרי אני טופלתי במסגרת שר"פ ועלי לצלצל אליהם. הטלפון הוא 02-5844044.
לקצר סיפור ארוך, משר"פ הפנו אותי לעיניים, מעיניים להזמנות ולסוף במזל, אין לי הסבר אחר, הגעתי למוקד שבו הודיעו לי שאכן התור הוא ב-11:30. סיפרתי זאת לרופאה שלי והבטחתי לה שאפרסם כדי שאנשים לפחות יידעו למה לצפות כאשר אומרים "אנו לשרותכם".
ואגב, בשולי הדברים והמכלול. בצאתי פגשתי מכר. הוא עבר ניתוח אמבולטורי קל. כלומר ניתוח שארך כמחצית השעה ועם הכנות וסיום כשעה וחצי. אמרתי לו יופי לך. אז הוא הראה לי את החשבונית ע"ס 2,779 שקלים (כן אין כאן טעות. אלפיים שבע מאות שבעים ותשע שקלים) - "אשפוז יום". נו - אמרתי לו, זאת הרי מציאה!!!. איזו מציאה - הוא מתריס. על הניתוח עצמו חברת הביטוח שילמה. האלָפים שבחשבונית הם על "אשפוז-יום" כלומר תא מוולן, כיסא, הפשטת בגדים, הלבשת חלוק, הורדת חלוק, הלבשת בגדים, כוס תה, ולחמנייה, ושלום. כל העניין שעה וחצי. האם יש עוד מָלון בעולם אשר אתה משלם בעבורו 2,000 שקלים לשעה? - הוא שואל. זאת לא גזירה של בית החולים. זאת גזרו במתפרה של הממסד הרפואי שלנו. אבל, אני מוסיף להגן על המוסד, זה שר"פ, משהו מיוחד. לא, הוא אומר, האשפוז לא שייך לשר"פ. הינה פסגת הרפואה.
אילו אני משקיע, הייתי מקים מנחת מסוקים בכיכר ציון בירושלים, אטרקציה לעצמה ומשם מנסיק שר"פיסטים למנחת בעין כרם, ומכאן באמצעות מערכת פניאומאטית ישר לקָניון. לבודקה לבדיקות ביטחוניות צריך ללכת. אין מה לעשות.
|
|
לכאורה, רעיון הקניון הוא רעיון טוב. אדם בא לבקר חולה והוא חייב להמתין עד לאחר ביקור הרפואי, הולך לו בינתיים לקניון. או אם הוא עצמו ממתין לרופא במכונים או במרפאות, הוא לא צריך לשבת במקום ולהתעצבן, אלא הולך לו לשתות קפה בקניון.
אגב עמדות קפה, היו וישנן גם בתוך כותלי בית החולים. בשבילם לא היה צורך בקניון. אבל חשבו נא אם השכר הזה יוצא בהפסד של האנשים. של בעלי העסקים וודאי שלא. אלמלא היו עושים עסקים, או מצפים להם, לא היו משקיעים פרוטה שחוקה, ליד בית חולים או מחוצה לו. הכל מופרט, הכל עסקים. אם יש יתרון לגשר הזה שמגשר בין עסקים לבין רפואה, הרי זה מבט פנוראמי מלמעלה איך כלים דינוזאוריים: מנופים, מלגזות, דחפורים, קומפרסורים, משנעים ועוד, נוגסים בהר האומלל הזה שנראה כמו לוע געש לאחר התפרצות. זאת כאשר אתה מביט לימין.
אם אתה מסתכל שמאלה, עיניך רואות את החניון הגדול ביותר בירושלים או אולי בכל הארץ. אין חתיכת אדמה, מוסדרת או לא, שאין עליה רכב, לאורך, לרוחב ובשיפוע, סה"כ קילומטרים של מכוניות חונות. הנוף כולו לקוח מאיזה סרט בדיוני, כאשר המוטאנטים בונים מחדש את המבצר לאחר המלחמה הגדולה של החוצנים, הציקלופים, הפנטומים, והחייזרים הקטלניים.
ואתה חושב לעצמך. היכן כתוב שבית חולים חייב להתרחב במקום אחד שהוא ממוקם בריחוק מן העיר כתוצאה מהחלטה שגויה. הרי יש גם קמפוס בהר הצופים (ידידותי יותר). ואם הדסה מבקשת להתרחב מדוע שלא יבנו עוד אחד קרוב יותר לעיר, והקיים ישמש בעיקר את הישובים במערב, מבשרת, מוצא, בית שמש וכיו"ב וגם חולים שזקוקים לטיפול מיוחד כמו חולי סרטן במכון שרת. מרכז רפואי הוא לא רק מקור להבראה אלא גם לזיהומים. פעם לאחר ניתוח "הרגיע" אותי המנתח: "אתה לא הבאתך את הזיהום לבית החולים, אתה הוצאת אותו איתך". וככל שה"מגה רפואון" גדול יותר ככה הסיכוי לזיהום רב יותר.
אבל מסתבר שהמעבר היחיד בחיינו, היה מעבר מריכוזיות ממשלתית לריכוזיות המשק בידי לווייתני ממון, כרישי נדל"ן, קונגלומרטים בתחום ההשקעה, וגם מרכזים רפואיים.
בימינו אלה, הגודל, העוצמה, השטח - הם שקובעים. אם יש היום cinema city מדוע שלא יהיה medical city. אין לי צל של ספק שבמרכז הדסה עומדת הרפואה והיא לעצמה הגיעה להישגים גדולים. ואגב, בוועידת הנשיא בירושלים שמענו כי אחת הבעיות החריפות בתחום הבריאות היא ההשקעה המצומצמת במניעת מחלות, וההשקעה המוגזמת בפיתוח תרופות, גם כאלה שתרומתן לבריאות זניחה.
זה ועוד: "מחלות העתיד לא יגרמו מווירוסים או חיידקים, אלא מדרך החיים המערבית. כבר היום אנחנו יודעים שסוגים רבים של סרטן קשורים לסגנון החיים וסביבת העבודה. לעומת זאת, הכסף הגדול מושקע בריפוי דווקא ולא במניעה", מצוטט פרופ' יוסף ירדן, מזכיר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח, דיקן המחלקה לביולוגיה במכון ויצמן, וחוקר מפורסם בתחום הסרטן.
הוא אמר דברים אלה במסגרת ועידת הנשיא, בפאנל שעסק בנושא רפואת המחר. זה כמובן לא שייך כלל ועיקר לא לגודל ולא לנשוא בעיות הבריאות - האדם. הוא כרגיל, נשאר מאחור, בניגוד משווע לסיסמת הדסה.
אגב, לפני כשבוע התפרסמה ידיעה שמנהל המרכז הרפואי הפרופ' שלמה מור-יוסף שוקל להיות מועמד של המפלגות הלא דתיות לראשות עיריית ירושלים. הינה, אם ירוץ הוא יכול לומר שהוא מכיר מקרוב מגאפוליס רפואי. פרופ' מור-יוסף הוא איש נעים סבר והליכות, והוא, בהופעתו לפחות, אנטי תזה מוחלטת למצודה שבראשה הוא עומד ובחומותיה אנשים חשים כחגווים. אפשר שבתת מודע הוא מבקש קצת אוויר ביציאה מן מבצר הרפואי, מסגרת שבה האדם הבריא אמור לעמוד במרכז העניינים.
|
|
