שש פרשיות בחמשת חומשי התורה נקראות בשמותיהם של אנשים שונים: שניים מהם הינם "יהודים יראי שמים" (שרה ופינחס). שניים מהם נענשו בידי הקב"ה (נח וקורח) ושניים מהם אינם מבני העם היהודי (יתרו ובלק).
פרשת השבוע הנקראת על שמו של בלק מלך מואב פותחת בסיפור "קואליציוני" בין מואב ומדיין שתכליתו: הבאתו של בלעם בן בעור הרשע [המכונה במדרש בראשית רבה ס"ה: "הפילוסוף הגדול והאחרון שבנביאי אומות העולם"] אל המדבר בדחיפות כדי לקלל את עם ישראל הבלתי מנוצח באופן פיזי. ומדוע דווקא הוא? - מפני ש"כל כוחו היה בפיו ומפתחות חוכמת הכישוף והקסמים היו בידיו ובחוכמה זו הוא היה מעולה יותר ממשה" [הזוהר ח"ג, ש"ה].
בלעם הגיע אל המדבר, לקרבת מגוריהם של עם ישראל וניסה פעמיים "לבצע את זממו", לבצע את אשר נתבקש לעשות. אולם, "שומר דלתות ישראל" טירפד את כוונותיו המרושעות והפך את קללותיו לברכות. אי לזאת, בניסיון השלישי, בלעם נלקח אל "ראש הפעור הנשקף על פני הישימון" וראה "את ישראל שוכן לשבטיו".
ומה באמת ראה בלעם? - בנייה פיזית של אוהלים/משכנות של עם ישראל "שאינם מעורבים (אחד עם השני) ושאין פתחיהם מכוונים זה נגד זה" (רש"י על אתר). מיד: "ותהי עליו רוח אלוהים" ומפיו בוקעת האימרה הידועה לכל משכיל ולומד: "מה טובו אוהליך - יעקב, משכנותיך - ישראל". ובמילים אחרות: אוהליו ומשכנותיו של עם ישראל הם טובים, מיוחדים ושונים משאר האוהלים והמשכנות של אומות העולם.
ונשאלת השאלה: האם ראייתו של בלעם הייתה ראייה פיזית, טכנית בלבד, דהיינו: הוא ראה שהם טובים ושונים רק במבנה הפיזי שלהם? והאם רק בזאת היה ניכר ייחודם?! - ולנו נראה לתרץ באופן חד-משמעי שאוהלי ומשכנות ישראל היו טובים, שונים ומיוחדים לא רק במבנה הפיזי שלהם, אלא גם במבנה הרוחני שלהם. כיצד? באיזה אופן?! במבנה הפיזי שלהם - כפי שלימדונו חז"ל ונכתב לעיל. ובמבנה הרוחני שלהם - בלעם ראה את "בתי הכנסיות ובתי המדרשות" המסומלים במילים "אוהלים ומשכנות" של עם ישראל. כלומר: בלעם ראה את ה"תשדורת הרוחנית" הבוקעת מן הבתים של עם ישראל שעל אף ישיבתם במדבר קיימו וניהלו אורח חיים יהודי "כשר למהדרין". בתים שהתורה, כמו גם, נביאי ישראל, לאורך כל הדורות, הבטיחונו שלא ייפסקו מישראל לעולם.
קשר בל יינתק זה מובע בצורה מדהימה בדברי חז"ל בכמה דוכתי: "וירא את ישראל שוכן לשבטיו". (כש)ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה לזה, אמר: ראויים הללו שתשרה שכינה עליהם" [בבא בתרא ס.]. לפי זה יובן, שבלעם הרשע ראה, בעצם, את הסמלים ואת ערכי היסוד של העם היהודי אשר באים לידי ביטוי, "הלכה למעשה": בלימוד התורה, בעשיית חסד, בצניעות, בתמימות, בהתקדשות ובהיטהרות ועוד.
וראה זה פלא, שדווקא בלעם הרשע שהיה לקוי ופגום הן מבחינה פיזית כפי שמתואר בתלמוד הבבלי [מסכת סנהדרין ק"ה:]: "שהיה חיגר ברגלו האחת וסומא באחת מעיניו" והן מבחינה רוחנית כפי שהמדרש מתארו: "שהיה משתמש בקסמים ובנבלות הפה. ושבא על בהמתו. ושהיה משחק בקובייא, קרי: הייתה זו עצם או אבן שהשתמשו בהן בימי קדם להטלת גורל ו/או למשחקי מזל" [המדרש הגדול לספר במדבר ג', ל"ב] רואה ומבין את המיוחדות הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית שקיימת בעם ישראל, מה שאין לכל אומה ולשון עלי אדמות. דווקא בלעם, ורק הוא מכל "נביאי אומות העולם", רואה שבמחנה ישראל שוררת ואמורה לשרור אוירה של קדושה, תמימות, התקדשות והיטהרות, בבחינת: "והיה מחנך - קדוש".
ויתרה מכך. הביטוי "מחנה ישראל" הוא שם נרדף לביטוי הרוחני "מחנה שכינה" באם נדרוש "סמיכות מילים" של: "אוהליך" ו"משכנותיך". כלומר: המילה "משכנות" (שהם ה"אוהלים") לא תבוא במשמעות הפשטנית של שיכון (מגורים, דירה וכו'), אלא, במשמעותה הרוחנית, קרי: שכינה. דהיינו: ערכים רוחניים נצחיים המייחדים את עם ישראל לדורותיו ולתקופותיו במהלך אלפי שנות קיומו כ"עם האלוהים": קדושה, טהרה, תורה, תפילה, חסד, צניעות ועוד.
ונראה לנו להוסיף בהקשר לזה את דבריו המחכימים והנפלאים של מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל בספרו "נר למאור" על פרשיות התורה: "יסוד היסודות של מחנה ישראל זה (מה שידוע בכינוי) העמקה פנימית... כזה הוא מחנה ישראל: מרוכז אל תוכו... מופנה כלפי פנים, כלפי הקודש והמקדש...".
ומכאן, יובן לכל בר דעת ולעין כל דרישתה החד-משמעית והלא מתפשרת של התורה שיש לסלק ולהרחיק ממחנה ישראל כל זכר וכל סימן של טומאה, טומאה פיזית ממש ו/או טומאה רוחנית, כפי שהורתה לנו: "צו [ולא: אמור, דבר, בקש...] את בני ישראל וישלחו (!) מן המחנה כל צרוע וכל זב, וכל טמא לנפש: מזכר עד נקבה - תשלחו (!). אל מחוץ למחנה - תשלחום (!)". ומדוע?! - משום ש"לא יטמאו את מחניהם, אשר אני (הקב"ה) שוכן בתוכם" [במדבר ה', א' - ג']. כמו כן, תשומת ליבו של הלומד תהא נתונה לשילוש השורש "שלח", דבר המורה והמלמד על הדגשת עניין הסילוק וההרחקה.
וגם אמנה, בנייתו של "מחנה ישראל" במשך ארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר הייתה ונעשתה מן החוץ כלפי פנים, כלפי "התוך אל תוכו". בנייה זו הייתה ב"צורה מעגלית", כלומר: במעגל החיצוני, שהוא החלק האחורי ביותר נבנו האוהלים של השבטים, קרי: "מחנה ישראל". במעגל הפנימי יותר נבנו האוהלים של משרתי ה', הכוהנים והלווים, קרי: "מחנה לוויה" ובמעגל הפנימי ביותר, נבנה "אוהל המשכן": קודש הקודשים, ארון הקודש, הידוע לכל בשם: "מחנה שכינה".
מכל האמור לעיל, כעת יובן, שלא בכדי ושלא במקרה קטע התפילה המפורסם והמתחיל במילים: "מה טובו אוהליך - יעקב, משכנותיך - ישראל" נשזר ברבים מסידורי התפילה, למעט בסידורם של יהודי תימן, כמו גם, בסידורו רבנו יעקב עמדין שהתנגדו להכללתו "מפני שבלעם הרשע אמרה".
מי ייתן, ומשפט חשוב ונצחי זה הפותח את "תפילת השחר" של כל יהודי ויהודי, בכל אתר ואתר, ישמש ויהיה לא רק "משפט פותח", אלא, ובעיקר: "משפט מנחה", משפט מאיר דרך, מנתב ומכוון לחשיבה ולחשיבות עצמית, להעצמה ולהתבוננות אמיתית, כדי שנזכה ליישום המעשי של אחד מפסוקי התורה: "כי ה' מתהלך בקרב מחניך". אמן ואמן!