בימים אלה שבהם עולה שאלת הקלון של אריה דרעי נוכח האפשרות שיעמיד עצמו לבחירה לראשות עיריית ירושלים, ראוי לאוורר ולבחון עניינים אחדים הנוגעים למשפט שהתנהל נגד דרעי בזמנו.
כל מי שקורא את פסק הדין המרשיע של השופט המחוזי, יעקב צמח המנוח, לא יכול שלא להבחין בשפה הקשה והבוטה ובסגנון היוצא דופן בחריפותו, שנוקט השופט כלפי אריה דרעי.
סגנון הכתיבה הזה של השופט צמח מגלה, שבדמו מפעפעת שנאה יוקדת של ממש כלפי אריה דרעי - עד שעולה השאלה אם ראוי וניתן הדבר ששופט שממש שונא את הנאשם יוכל לשבת בדינו ולשמור על רמת אובייקטיביות הכרחית הנדרשת משופט היושב בדין.
אבל בנוסף לשפת המשטמה הזו, אי אפשר לשכוח את ההחלטה החריגה ביותר של השופט צמח לשדר את הקראת הכרעת הדין המרשיעה בשידור חי בכלי התקשורת.
שני נאשמים זכו עד אז להעברת משפטם בשידור חי: אייכמן ודמיאניוק. עכשיו ישנם שלושה: אייכמן, דמיאניוק ודרעי.
וזכור היטב איך כתוצאה מהשידור החי הזה, הדהדה ההחלטה הרדיופונית של השופט צמח להרשיע את דרעי, ושימשה באופן קבוע, במשך שנים, מספר פעמים ביום, כג'ינגל וכפתיח לתוכניות אקטואליה בגלי צה"ל.
באחת - הציבור, ביוזמת השופט צמח, עבר כאן שטיפת מוח שנועדה כל כולה לקבור את אריה דרעי שבע אמות מתחת לפני האדמה.
וכשזו תמונת המצב, אתה תוהה מה היכולת האמיתית של בית המשפט העליון לדון בערעור על פסק הדין באופן אובייקטיבי ומשוחרר מלחצים - כאשר שופט מחוזי ממש כופה על שופטי בית המשפט העליון פסק דין מתוקשר בשידור חי.
ואתה גם שואל, מהו מקור השנאה היוקדת הזו של השופט צמח כלפי אריה דרעי? יש הטוענים שהשופט צמח נטל כאן על עצמו תפקיד של שליח נקמה מטעם מי שהיה מקורבו ודחף את מינויו לתפקיד שופט, הלא הוא שר המשפטים דאז משה ניסים. האיבה המרה שבין משה ניסים לבין תנועת שס הפכה מזמן לדבר שהוא מן המפורסמות והרבה כבר נכתב על כך. בהקשר זה יש לציין שאביו של משה ניסים, יצחק ניסים, שהיה הרב הראשי הספרדי, ממש סולק בהשפלה מכהונתו באמצעות מניפולציות שונות שבוצעו לטובת מי שירש אותו - הרב עובדיה יוסף, לימים מנהיגה של שס.
כך או כך, השאלה על מקומה עומדת: האם נוכח שטיפת המוח המתוקשרת והבלתי פוסקת שעבר הציבור בפרשת דרעי יכול היה בית המשפט העליון לדון בעניין תוך התעלמות מהנחשול המרשיע ששטף אז את המדינה? האם שופטי ההרכב שדן בערעורו של דרעי - שופטים שהם בשר ודם - היו מסוגלים, לנוכח הנחשול הזה, לדון בתיק הזה ולפסוק אך ורק על-פי מה שמורה אותם הדין והמצפון?
כוונה פלילית
הנה דוגמה אחת מציקה שיש בה להבהיר במעט במה דברים אמורים: פרקטיקה ידועה היא, שכאשר אדם מקבל לידיו כספים לא כשרים - הדבר האחרון שיעלה בדעתו הוא להפקיד את הכספים הלא כשרים הללו בחשבון הבנק הגלוי והידוע שלו. אדם שיפקיד כספים לא כשרים בחשבון הידוע שלו יעשה מבחינתו מעשה נמהר, שכן ברגע שיבצבץ חשד כלשהו כלפיו, אחת הפעולות הראשונות של חוקריו תהיה לבדוק את חשבון הבנק שלו, והדברים ידועים.
אדם שמקבל כספים לא כשרים יעדיף, אפוא, להחביאם במזומנים במקום מסתור, או להפקידם בחשבון בנק של קרוב משפחה רחוק, או איש קש כלשהו וכיוצא באלה.
אלא שאם החוקרים יצליחו איכשהו לעלות על עקבותיו של החשבון הסודי הזה - או אז יהיה בכך להוות ראיה לכך שאותו אדם, שהפקיד את הכספים מחוץ לחשבונו הוא, עשה כן כיוון שידע שהמדובר בכספים בלתי כשרים, שאם לא כן הוא היה מפקידם כרגיל בחשבון הידוע שלו.
במילים אחרות, עצם הפקדת הכספים בחשבון בנק סודי מהווה ראיה, לכאורה, לקיומה של מחשבה פלילית של המפקיד כלפי הכספים הללו. אדם שמפקיד כספים בחשבון סודי מעיד על עצמו, לכאורה, שמקננת בו מחשבה פלילית בדבר כשרותם של הכספים הללו. ואכן, בתי המשפט רואים בהפקדה סודית מעין זו ראיה מרשיעה המצביעה, כאמור, על קיומה של מחשבה פלילית בלב הנאשם.
אבל אצל אריה דרעי קרה דבר שהוא לכאורה מוזר: כספי השוחד שהוא הורשע בקבלתם הופקדו, בשלושים ושש הפקדות שונות, לא בחשבון סודי ולא אצל קרוב משפחה, אלא בחשבון הבנק הגלוי והידוע של דרעי עצמו. הייתכן שדרעי כלל לא היה מודע לקלות שבה חוקרי המשטרה יכולים לעלות על ההפקדות הללו בחשבונו? הייתכן שדרעי לא חשש מכך?
וכשזה המצב, עולה מאליה השאלה האם קיננה, או לא קיננה, מחשבה פלילית במוחו של אריה דרעי בנוגע לכספים הללו שהופקדו בחשבונו.
וכאן מתגלה הדבר המדהים: שופטי בית המשפט העליון, שכתבו פסק דין ארוך ומנומק בן שבעים עמודים, כלל לא דנו ולא בחנו את הנקודה הקריטית הזו ואת משמעויותיה האפשריות. השופטים מאזכרים בפסק הדין אין ספור פעמים את עצם העובדה שהכספים הופקדו בחשבון הבנק של דרעי, אך נמנעים בעקביות מלייחס משמעות כלשהי, ולו ברמז, לעובדה שהכספים הופקדו בחשבון גלוי וידוע, שניתן לבדוק התנועות בו על נקלה בכל רגע.
ממש לא ייאמן: שופטי בית המשפט העליון דנים לאורך ולרוחב בהפקדות בחשבון הבנק של דרעי, אך נמנעים, בעקביות, מלדון בשאלה המתבקשת אם - נוכח העובדה שדרעי הפקיד הכספים בחשבונו הגלוי והידוע - אכן קיננה בו מחשבה פלילית.
ומיותר להדגיש מושכלות ראשונים, שבהעדר מחשבה פלילית לא ניתן להרשיע את הנאשם.
המחדל החמור הזה של שופטי בית המשפט העליון זועק לשמיים במיוחד נוכח העובדה ששניים מתוך שלושת שופטי ההרכב - קדמי ומצא - הינם שופטים פליליים מובהקים, שללא ספק יודעים על בוריה את המשמעות המשפטית של הסוגייה האמורה.
מדוע, אפוא, נמנעו שופטי בית המשפט העליון מלהידרש לנקודה האלמנטרית הזו ולהתמודד עמה? הרי מצופה הדבר משופטי בית המשפט העליון, האמונים על הגינות ויושרה, שידונו, לפחות ידונו, בעובדה הזו ובמשמעויותיה המשפטיות האפשריות, ואז - יחליטו כפי שיחליטו.
אבל לא: הנקודה הכל כך מתבקשת הזו, על משמעויותיה האפשריות, כלל לא עלתה על שולחנם של השופטים - אפילו לא ברמז.
כאשר שופטים פליליים מובהקים כמו מצא וקדמי נמנעים בעקביות מלדון בשאלת המחשבה הפלילית של אריה דרעי בעניין המשמעות האפשרית של הפקדת הכספים בחשבונו הוא - אין מנוס מלהגיע למסקנה, שהם מלכתחילה לא רצו להיכנס לסימטא הזו - באשר היה בה, בסימטא הזו, להובילם לצורך לבחון ברצינות את השאלה המשפטית שמא קיים ספק סביר - לפחות ספק סביר - באשמתו של דרעי לגבי טיב הכספים שהופקדו בחשבון הבנק שלו.
וכל מחשבה על זיכוי דרעי, ולו מחמת הספק, מההאשמה המרכזית הזו באשר לטיב הכספים שהופקדו בחשבונו הוא, הייתה עלולה להיתפס באותם ימים על-ידי הציבור והתקשורת שטופי המוח - כמעשה בלתי שפוי ממש.