בבוקר הבחירות בקדימה, יצאה ציפי לבני עם מה שכנראה זוהה עבורה כמסר האולטימטיבי ליום הקמפיין: "אם נמאס לכם מהפוליטיקה של פעם - בואו להצביע". לבני כנראה סומכת, ובמידה רבה ומצערת של צדק, על הזיכרון הקצר של הישראלים; על העובדה שמבחינת האזרח, "פעם" זה עשר השנים האחרונות. אך אם להעז ולנקוט פרספקטיבה קצת יותר היסטורית ומעמיקה - הרי שהמיאוס הציבורי ממה שהיא מכנה "הפוליטיקה של פעם" אינו אלא מיאוס מה"פוליטיקה של עכשיו" ויותר מכל - מזו שהיא מייצגת.
הפוליטיקה של פעם, פעם באמת, זו שהייתה כאן מאז קום המדינה בהיבט החברתי, ומאז 1967 בהיבט המדיני, היא בעצם הפוליטיקה שאליה הציבור מתגעגע, כפי שעולה כמעט מכל סקר עמדות: פוליטיקה של מנהיגים אידיאולוגיים, בעלי חזון, כיווּן ומשנה רעיונית; פוליטיקה של מי שמוכר את מרכולתו לציבור ולא מתאים אותה לסקרי דעת הציבור; פוליטיקה של מנהיגים שמאחוריהם ניצבת מפלגה מגובשת, המחויבת לדרך ולתפיסות עולם, ושבטרם יציאתם עם יוזמה ממשלתית או ציבורית - נזקקים לאישור המרכז הרעיוני של המפלגה, המתבקש להתרשם כי אכן מדובר בצעד ההולם את האידיאולוגיה התנועתית.
זו הייתה הפוליטיקה של פעם. עדיין יש לה נציגים בזירה הפוליטית הישראלית. לא חייבים להסכים עם יוסי ביילין, למשל, אך ללא ספק מי שמצביע עבורו יודע באיזו תפיסת עולם הוא בוחר, וכיצד תיראה מפת הארץ אם יוגשם חזונו. כך הם פני הדברים גם אצל אחרים בימין או בשמאל. אך תרבות העמימות, עליה אמונים לבני וחבריה בקדימה, היא ממש ההיפך מכך.
סיקור קמפיין הבחירות בקדימה הציג את משפחותיהם של המועמדים, עקב בסקרנות רכילאית אחר התבטאויותיהם זה נגד זה, עסק גם הרבה בניחוש התוצאות הסופיות. מה שאמור היה להיות שעתה הגדולה של התקשורת - הזדמנות לשאול שאלות נוקבות והתעקשות על חשיפת סדרי יום, נכונות עתידית לוויתורים ועמדות פתיחה במשאים ומתנים - הפך לסיקור הגרלות הלוטו במפעל הפיס.
יש הטוענים כי ישראל עברה מפוליטיקה אידיאולוגית לפוליטיקה של ניהול. קרי, לא עוד מנהיגים שנבחרים בשל תפיסת עולם, אלא בשל כישורים ניהוליים המאפשרים להם להתמודד כראוי עם אתגרי המחר. אך לבני ושלושת המועמדים שהתחרו מולה כבר ניהלו כאן איזו מלחמה אחת שתיזכר לדיראון עולם. אולם, התנהגותם סביב שולחן הממשלה לא נשלפה מדוח ועדת וינוגרד ולא הוצגה לציבור הישראלי; הם לא נשאלו מדוע הצביעו כפי שהצביעו, התבטאו כפי שהתבטאו, גיבו כפי שגיבו את הרמטכ"ל, את שר הביטחון או את ראש הממשלה. המלחמה - טראומה חברתית ממדרגה ראשונה - כלל לא עלתה בין השאלות שהוצגו בפניהם.
פעם היו גם שכר ועונש
מישהו בישראל יודע היום מדוע יצאנו למלחמת לבנון השנייה? מישהו יודע מדוע בוצעה תוכנית ההינתקות? הרוב המכריע, שמסמן שני אירועים אלה כאירועים האומללים שהתרחשו בעשור האחרון, כלל לא זכה לכך שהמתמודדים יעומתו עם תוצאות התנהלותם. האמנם קדימה היא ניגוד לפוליטיקה של פעם, כלומר - זאת של העשור האחרון? לא ממש. פעם ידענו גם ידענו, גם אם לא הסכמנו, מדוע שמיר ממלא את הארץ התנחלויות ומדוע פרס דוהר להסכמי אוסלו. הייתה תפיסת עולם מגובשת, שלא כוונה לקבוצת מיקוד של הרוב הדומם.
פעם היו גם שכר ועונש. השחיתויות והטראומה של מלחמת יום הכיפורים הביאו להחלפת שלטון מפא"י בממשל בגין; הקיפאון המדיני הביא להחלפת שמיר בממשל רבין-פרס והאכזבה מהסכמי אוסלו פינתה את מקום ממשלת- אוסלו לממשלת נתניהו. שכר ועונש שנבע, בין היתר, מעירנות ציבורית ומהתעקשות תקשורתית לעמת את המועמדים עם עברם, להדגיש את שגיאותיהם ולהמחיש את כישלונותיהם. האם מישהו במהלך הקמפיין הזכיר ללבני את ההסברה הכושלת שניהלה במהלך המלחמה? או למופז את רמתו המפוקפקת של צה"ל כפי שהתבטאה במלחמה זו?
אז בואו נעזור לציפי לבני לדייק. אם מישהו שם בקדימה מסתייג מאותה "פוליטיקה של פעם", שהיא בעצם הפוליטיקה העכשווית בחברה הישראלית, יתכבד ויחזיר את תעודת חבר המפלגה שלו. "פוליטיקה אחרת" - זו שאמורה להשיב את אמון הציבור במנהיגיו, תוך קבלת כלים להבדיל ביניהם, לצפות את מהלכיהם ולבקר את התנהלותם - לא יכולה להכיל מועמד למשרת ראש הממשלה שהוא בחזקת אניגמה ציבורית.
על-פי כל הסקרים, שני המנהיגים שהציבור הישראלי מביע כלפיהם מידה מרבית של געגועים הם מנחם בגין ודוד בן-גוריון. כלומר - הכמיהה היא, מה לעשות, דווקא לפוליטיקה של פעם. פעם בלי מרכאות. בגין ובן-גוריון הם שני אישים שגם מי שחלקו על תפיסותיהם, ידעו כי הם מחויבים לערכים ממלכתיים, בעלי תפיסות רעיוניות מגובשות וכבולים, במובן החיובי של המילה, במסגרת מוגדרת של ערכים ויעדים שלאורם יפעלו. הגעגועים האלה מלמדים שמבחינת הציבור הישראלי תופעות לבני וקדימה אינן הפתרון. הן הבעיה.
