ישראל חזקה היא נכס חיוני לעולם החופשי ולארה"ב. על-מנת להיות בעלת-ברית חזקה ומהימנה ב"שכונה קשה" צריכה ישראל שיהיו לה גבולות ברי הגנה ועצמה צבאית המוכנה להתמודד עם איומים שעלולים להתממש לפתע באזור בלתי יציב זה.
הסכסוך בין ערבים-פלשתינים ובין ישראלים אינו הבעיה היחידה הניצבת בפני ישראל. מבחינה היסטורית, הייתה ההתנגדות לציונות הדבק שליכד את הלאומיות הערבית. ישראל שימשה שעיר-לעזאזל נוח בהסיטה את תסכולן של מדינות ערב מבעיותיהן הפנימיות שלא נפתרו. עם זאת, נבעה ההתנגדות גם מחוסר סובלנות טבעי המושרש ברחבי העולם המוסלמי כלפי כל נוכחות שאינה-מוסלמית. לישראל אין ברירה אלא להישאר חזקה דיה כדי להדוף את כוחותיהן המשולבים של כל מדינות ערב - מציאות שאינה מותירה מקום לנטילת סיכונים או מרווח לטעות.
בעוד שהשלום עם הפלשתינים אכן מהווה סוגייה מרכזית, הן עבור ישראל והן עבור מדינות ערב, טווח הסכסוך לא יכול להיות מצומצם באופן מלאכותי ע"י התעלמות מכך שהעולם הערבי, ככלל, ממשיך לראות בישראל מטרד זר; ישות חולפת, מלאכותית ולא-לגיטימית שבמוקדם או במאוחר דינה להישמד או להיעלם.
בעיותיה הביטחוניות של ישראל מחריפות עוד יותר עקב ממדיה הקטנים, הן גיאוגרפית והן דמוגרפית. ממדיה הזעירים הופכים את ישראל לפגיעה יותר ממדינה גדולה כדוגמת ארצות הברית, ומצב זה אף מסתבך עקב קרבתה של ישראל לכור המצרף של הטרור הערבי.
יש לזכור כי ישראל שוכנת בחלק של העולם בו כל דאלים גבר. גם מדינות ערביות חלשות כמו לבנון, ירדן וכווית נופלות קורבן לשכנותיהן הערביות. המזרח התיכון, המתאפיין בדפוסים של עריצים, הפיכות, התנקשויות, מלחמות אזרחים, מהפכות וחוסר כבוד לחיי אדם, מזכיר את אירופה באותן מאות שנים עקובות מדם של התעצבות הלאומים. במציאות הקיימת, בעתיד הנראה לעין, הסיכויים לשינוי חיובי בתחום זה הם נמוכים.
אנואר סאדאת המנוח, שהכיר היטב את מידת הקפריזיות של המזרח התיכון, צחק בשעת ראיון שנתן באוקטובר 1980 לניו-יורק טיימס והעיר ביובש: "מנחם [בגין] המסכן, אני קיבלתי בחזרה את חצי האי סיני ואת שדות הנפט באלמה, ומה קיבל מנחם? פיסת נייר".
מהפך פוליטי בארצות ערב ימשיך לאיים על ביטחון ישראל. שיעור האיומים האסטרטגיים הניצבים בפני ישראל וריבויים, משמעו שעל ישראל לעצב את הערכותיה הביטחוניות לאורן של כמה אפשרויות, לקוות לטוב ביותר אך גם לצפות לגרוע ביותר ולקשור את עתידה למשהו ממשי יותר מהבטחות על 'פיסת נייר' המונחות על 'מדף'.
עד כמה פגיעה ישראל, מבחינה אובייקטיבית? למעשה, כמעט בלתי אפשרי ללא-ישראלים לתפוס את גודלה של ישראל. תיאור של ישראל כמדינה "זעירה" לא מגיע לקרסוליה של הבעיה. ישראל גדולה במעט מהאיים הקנריים ובערך בממדיה של ניו-ג'רזי. למעשה, ניתן להכניסה בקלות אל תוך אגם מישיגן.
גבולות ישראל בתקופה שלפני 1967 - אותם גבולות שמזכירת המדינה רייס והפלשתינים מבקשים שישראל תיסוג אליהם ('בשלב הראשון') - הם חסרי הגיון ומשקפים את פריסת הכוחות הישראלים והערביים בשעת חתימת הסכם שביתת הנשק ב-1948.
באחת הנקודות הצרות ביותר במרכז הארץ, לא עולה רוחבה של ישראל, מנתניה אשר על שפת הים התיכון ועד הקו הירוק, על 14.5 ק"מ. בערך פי שלושה מאורך מסלול ההמראה בנמל התעופה קנדי (4,441 מטרים). אם תוותר ישראל לפלשתינים על השליטה במרגלות ההרים שממזרח לקו הירוק, יהיה נמל התעופה בן-גוריון בטווח יריית טיל כתף קרקע-אוויר, טילי קטיושה או פצצות מרגמה. לב העיר תל אביב - היא "ניו-יורק" של ישראל - נמצא כ-17 ק"מ בלבד מהגדה המערבית בקו אווירי.
בראיון לשבועון הגרמני 'דר-שפיגל' בנובמבר 1969, תיאר הדיפלומט הישראלי המנוח אבא אבן, שהיה ידוע בדעותיו היוניות, את גבולותיה של ישראל בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים כ"גבולות אושוויץ" המאיימים על סיכויי ההישרדות של ישראל. אלוף ((מיל.)) יעקוב עמידרור מתרגם את המטפורה "אושוויץ" של אבן למונחים מבצעיים ביחס לגדה המערבית.
בניתוח מ-2005, בנוגע לשאלה מהם 'גבולות ברי הגנה לשלום בר קיימא', מסביר עמידרור שאף מההיבט הטכני בלבד, חסר הקו הירוק 'עומק בר הגנה' מינימלי, שהוא עיקרון אוניברסלי של הדוקטרינה הצבאית בכל הצבאות ומשמעו: מרחב הלחימה אינו גדול דיו כדי לאפשר לכוח הגנתי להיערך מחדש לאחר שהותקף; אין מקום למילואים להיכנס או לבצע התקפת נגד; ואין מרחק מינימלי בין חזית הלחימה לבין העורף האסטרטגי החיוני לתפקודו של כל צבא.
מומחי צבא אמריקנים זיהו את החשיבות שבתמיכה בגבולותיה של ישראל על-מנת לספק עומק אסטרטגי. במחקר שפורסם מיד לאחר מלחמת ששת הימים, אמר ראש מטה הכוחות המשולבים ארל ווילר ש"המינימום הדרוש להגנת ישראל כולל את רוב שטחי הגדה המערבית, ואת כל עזה ורמת הגולן". תוכן המחקר נחשב כה נפיץ ונוגד את עמדת מחלקת המדינה האמריקנית שסווג "סודי ביותר" ומסקנותיו היו חסויות עד שנחשפו ב-1983 ע"י ה"וול-סרטיט ג'ורנל".
הצורך בעומק טריטוריאלי לא פחת עם הזמן. לוטננט ג'נרל ((מיל.)) טום קלי ששירת כראש אגף מבצעים במלחמת המפרץ ב-1991 אמר עם פרוץ המלחמה: "אין ביכולתי להגן על ארץ זו [ישראל] ללא הטריטוריה הזו [הגדה המערבית]... הרי הגדה המערבית, ובייחוד חמשת דרכי הגישה, הם השטח הקריטי. אם ישלוט אויב במעברים אלו, ירושלים וישראל תהיינה חשופות. ללא הגדה המערבית יהיה רוחבה של ישראל, בנקודה הצרה ביותר, 12.8 ק"מ בלבד. עובדה תהפוך את ישראל לבלתי-ניתנת-להגנה."
תחושה זו הדהדה גם בהערכתו של האדמירל המנוח ג'יימס ווילסון "באד" נאנס אשר אמר לקונגרס ב-1991: "אין לישראל סיבה הגיונית לוותר ולו על סנטימטר מתוך השטחים שבמחלוקת. נהפוך הוא, אני מאמין שאם תיסוג ישראל מרמת הגולן, מהגדה המערבית ומרצועת עזה תגדל אי היציבות ותעלה ההסתברות למלחמה; כתוצאה מכך יגבר הצורך של ישראל להקדים ולפתוח במלחמת מנע והאפשרות להפעלת נשק גרעיני כדי למנוע את הפסדה של ישראל תהפוך סבירה יותר - מה שיעלה את הסבירות שארצות הברית תיאלץ להתערב."
אפשרות הקמתה של מדינה פלשתינית על גבול ישראל עוררה דאגה גם בקרב קובעי המדיניות בארה"ב. במאמר שהופיע ב"קומנטרי" ב-1997 כתב דאגלס פיית', תת-מזכיר ההגנה האמריקני לענייני מדיניות, ש"מדינה כזו תיתן לעולם הערבי יכולת גבוהה בהרבה מזו הקיימת היום להפעלת טרור נגד ישראל, לנהל מדיניות חוץ אנטי-ישראלית, לסייע לכוחות אוייב בשעת מלחמה או להצטרף אליהם ולערער את יציבותן של מדינות באזור המשתפות פעולה עם ישראל (דוגמת ירדן)."
שר ההגנה האמריקני, דונלד ראמספלד, היה גלוי אף יותר בשיחה עם עובדים בפנטגון באוגוסט 2002: "אם יש לך ארץ זערורית שניתן לראות 3 צדדים שלה מגג מלון גבוה, עליך להזהר במה שאתה נותן ובמי שאתה נותן לו."