בסיפורי האגדות שקראנו בילדותנו למדנו שהמכוער ובעל ההתנהגות הגסה הוא האיש הרע. הוא שונא בני אדם ותמיד זומם להטריד אותם ולחבל בהם בכל תחבולה אפשרית.
איש לא הכין אותנו לכך שדווקא האנשים הנראים טוב, המדברים אלינו במאור פנים ובשפה רהוטה, שנעים לנו לשוחח אתם, דווקא הם עלולים להיות האנשים הרעים.
את חנן גולדבלט הכרתי דרך אחותי שירה. שירה היא במאית טלוויזיה, ועשתה לפני כמה שנים סדרת תוכניות על מושגים ביהדות לערוץ הראשון. כל מוצאי שבת הוצג סרט קצר על מושג אחד בדרך הומוריסטית וקלילה. לשם כך נבחר השחקן חנן גולדבלט.
אני עזרתי לשירה באותה תקופה בתחקירים, ואף הייתי מתלווה אליה מידי פעם לצילומים. זכור לי שהתלוויתי לצוות כשצילמו ברית-מילה באולם. שם לראשונה פגשתי את חנן גולדבלט,
ואני חייבת לומר שהתרשמתי מאוד לטובה מהאיש. הוא היה אדיב מאוד לכל אנשי הצוות. הוא דיבר עם האורחים באולם בלבביות אף שלא היה חייב לעשות זאת. הוא שוחח עם בעל האולם ועם המלצרים כאילו היו חבריו הטובים ביותר משכבר. ציינתי לעצמי אז – שיש אמנים שהפרסום לא עולה להם לראש. חנן היה איש כזה.
גם אחותי, שירה, סיפרה תמיד על חביבותו ועל יחסו הרציני לעבודה. חנן היה מסוג האנשים שקיבלו כל הוראה ברוח טובה וניסו לעשות אותה בצורה המושלמת גם אם הדבר דרש צילומים חוזרים.
כששמעתי לראשונה על החשדות המועלות נגדו, הייתי מופתעת לגמרי. שום דבר בהתנהגותו לא רימז על אפשרות שהאיש הזה מסוגל לאנוס ולנצל מינית נערות. הרי היו לו נשים כמה שרק רצה (כך אני סבורה). הכתובת בהחלט לא הייתה על הקיר. ודווקא משום כך ההלם הוא גדול.
סיפורי האגדות של ילדותנו יצרו סטריאוטיפ של דמות האיש הרע, שאין קשר בינו לבין המציאות, ולכן אנו מופתעים תמיד מחדש כאשר אנחנו שומעים סיפורים מסמרי שיער שביצעו אנשים שאמורים לייצג את האיש הטוב על-פי סיפורי ילדותנו.
לסיכום:
כתובות על הקיר – הן הסטריאוטיפים של ילדותנו. מי שעמל לשמור על ביטחון ילדיו וחבריו כדאי שיתבונן כל העת לכל הצדדים. שאם יתמקד כל העת רק בכתובות שעל הקיר – אל יתפלא אם האסון יגיע מכיוון אחר לגמרי. ודי לחכימא ברמיזא.
