זו הייתה פעם ראשונה מאז הרצח הנורא שלא הגעתי לכנסת ישראל, להיות נוכח באזכרה לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. אחרי 12 פעמים - באה הפעם ה-13, ואני שכיהנתי כחבר הכנסת ה-13 בשנה הקשה, שנת הירצחו של רבין, החלטתי הפעם להדיר רגלי מהאזכרה הממלכתית.
המניע להיעדרותי היה זר לאזכרה עצמה. הייתה לי ויש לי פינה חמה בלב לרבין מעבר לדברי הבל שנהג לפלוט מפיו מפעם לפעם: "עמנואל-שלומיאל" (על ההתנחלויות), "פחדני השלום" (על הליכוד שהזהיר מפני ירי טילים על אשקלון), או "מוצג ארכיאולוגי" (על מנחם בגין בטרם נצחונו במהפך 1977). גם זכרתי את חלקו הקשה בפרשת "אלטלנה".
מצד שני, אי אפשר שלא היה להעריך את יושרתו של האיש, את מנהיגותו, את תרומתו לביטחון ישראל, וגם את חולשותיו האנושיות.
זוכרני כי בממשלות הרוטאציה לא פעם מצא יצחק רבין שפה משותפת דווקא עם יצחק שמיר ולא עם שמעון פרס. ב"פורום ראשי הממשלה" דאז, הציר שמיר-רבין היה לעתים חזק יותר מהציר שמעון-יצחק, עד שהתחוללה פרשת "התרגיל המסריח" - אף זהו ביטויו של רבין.
לא עליתי לירושלים ביום שני בגלל ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט. כבר התכוננתי לצאת לדרך - ואז השמיע הרדיו את דבריו ליד הקבר בהר הרצל. עד הרגע האחרון עושה ראש הממשלה היוצא הכל כדי לזעזע אותי ושכמותי בעמדותיו המקצינות, האולטרא-תבוסתניות.
למה לי להיות במעמד שבו עשוי ראש הממשלה אולמרט, בהופעתו האחרונה בזירה הפרלמנטרית, לשוב ולהשמיע עוד פסוקים מ"גט הכריתות" שלו ממורשת אבות? עשיתי אפוא "לאחור פנה" - ולא התאכזבתי. בכנסת אף החריף אולמרט את נימת הגיגיו הפוליטיים, הציב עצמו סופית, עם דמדומי הקריירה הפוליטית שלו, שמאלה מ"מרצ".
מילאו פיהם מים
שתי תופעות בלטו לנוכח שני הנאומים שקרא אולמרט מן הכתב באזכרות ליצחק רבין: האחת - אדישות השמאל והפלשתינים. לכאורה היה עליהם לעלוץ, אבל מי כמוהם יודע, שאלה דעות שמביע אדם בסוף דרכו הפוליטית, לא עוד אישיות ציבורית מובילה, קובעת. "לא איתו נעשה עסקים" - כך בוודאי אומרים הללו בסתר לבם, תוך שהם מצטערים שלא שמעו את פסוקי-אולמרט בראשית שנות כהונתו.
השנייה - חבריו של אולמרט בסיעת קדימה. לא נשמעה שם בפומבי מילת הסתייגות אחת. איפה הבת של לוחם האצ"ל גב' לבני, שדובריה גימגמו הסתייגות-מה בשמה, כביכול? איפה חבר הילדות מבית"ר זאב בוים? היכן ראש ההנהגה הארצית של בית"ר לשעבר יואל חסון? מה עם הפרופסור יצחק בן-ישראל, איש ביטחון מובהק ובנו של חבר לח"י? כולם מילאו פיהם מים.
אין זאת אלא שקדימה, על שלל כוכביה השחוקים, מסכימה בשתיקה עם עמדות מנהיגה הפורש. בהסכמה-בשתיקה של חבריו, אולמרט קיבע סופית את קדימה, לפחות כל עוד הוא מכהן, בשמאל הקיצוני.
ובחזרה, בכל זאת, לראש הממשלה הנרצח יצחק רבין: כשם ששינה אף הוא את עמדותיו ונגרר לכיוון אוסלו, כך להערכתי - אילמלא נרצח - היה מתפכח וחוזר לנתיב הלאומי-אקטיביסטי שבו צעד רוב ימיו. חניך "כדורי" לבטח לא היה מקצין כל כך שמאלה, לא היה מוכר עד כדי כך את נכסי ישראל, כפי שהיה מוכן לעשות בוגר "נחלת ז'בוטינסקי".
