במושב האחרון של הכנסת ה-17 שהוקדש לכאורה לזכרו של יצחק רבין, בחר ראש הממשלה אולמרט, הנתון בין חקירה פלילית אחת לבאה אחריה (התשיעית, לא סופי) להתוודות בפני ציבור בוחריו על מעשה גנבת הדעת האולטימטיבית, היא מכירת מצע קדימה המקורי ודרישה להצביע על מצע אחר לחלוטין, דמוי מר"צ, בנימוק כי "אחרת לא ילך". "שגיתי", אמר נכנע. אילו דובר ברמאות מסחרית, דומני שחוק הגנת הצרכן היה אומר: "אינך יכול לספק את הסחורה שהתחייבת, תחזיר את הכסף/ המנדט, אלא אם כן הגעת להבנה חדשה עם הקונה". אבל אולמרט מעל החוק. אחריו המבול. והוא קורא לכך דמוקרטיה.
אולמרט לא הזכיר כי אבא אבן, למוד מלחמה כלוחם - לא ככתב, מגדולי השמאל, כינה את הקווים אליהם אולמרט הגיע באיחור של 40 שנה, הם קווי החמישה ביוני 67', בשם "גבולות אושוויץ". איש מבין אדריכלי הניצחונות הצבאיים שלנו לא סתר את דברי אבן.
ב-22 לפברואר 1967 הצהיר סגן ראש הממשלה יגאל אלון, גדול המפקדים של מלחמת העצמאות, כי "במידה ותכפה עלינו מלחמה [בעת שבתנו מאחרי הקו הירוק – י.צ.צ], ישראל תוכל לנצח או במקרים מסוימים לשרוד, אם תפתח במתקפה מקדימה". ביוני 67' נאלצנו לעשות זאת. כיום, 41 שנה מאוחר יותר, טרם גמרנו לשלם את המס הגיאופוליטי עבור ביצוע המתקפה המקדימה בה פתחנו כדי לשרוד. (הכותב היה ראש תכנון ואמל"ח חיל האויר ערב אותה מלחמה. הנושא מוכר לו מגוף ראשון. לא נותרה לנו אלטרנטיבה).
לעומת אולמרט, הצהיר ברק אובמה בנאומי הבחירות שלו, על אף היותו מושפע על-ידי יהודי החצר שלו המאוד שמאלנים כגון עמנואל, קרצר, רוס, אברמס והשאר, כי "ישראל חייבת להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית החיה בשלום בתוך גבולות בני הגנה"- (Defensible Borders). אולמרט הישראלי מסתפק ב"גבולות אושוויץ". אובמה מוכן להתפשר על "גבולות בני הגנה". את ההבדל בין השניים מסבירה הגדרת השלום, כפי שיכול להתקיים באחד משלושה מצבים גיאופוליטיים:
א. שלום הוא פועל יוצא טבעי מהרמוניה בין הצדדים, כגון ארה"ב-קנדה.
ב. שלום נוצר כשקיימים אינטרסים משותפים כלכליים, תרבותיים או פוליטיים, כשברקע ישנה הרתעה שאינה מוטלת בספק (ארה'ב-מקסיקו).
ג. במצב של מתח מלחמתי, שלום הוא למעשה אי לחימה הנשמרת משום ההרתעה ההדדית, כשכל צד משוכנע שפתיחת אש על ידו תעלה לו מחיר שאיננו מוכן או איננו מסוגל לשלם (מקרה ארה"ב-בריה"מ).
כל עוד העולם הערבי/אירני או סקטור משמעותי שלו ממשיך בהסתה ובאיומים או בהתגרות למלחמה, נמנעת היווצרות נורמליזציה של יחסים תרבותיים, כלכליים ומדיניים, כלומר שאין סיכוי לשלום על-פי תת-סעיפים א' או ב' דלעיל. על כן השלום במזה"ת, כי יבוא, יתקיים רק בזכות ההרתעה. ההרתעה היא, אפוא, הצד השני של מטבע השלום במצב בו אנו אמורים לחיות לאורך דורות. עד ש"דור מדבר המוסתים" יעלם.
Defensible Borders הם לא גבולות אושוויץ של אולמרט, אלא גבולות שמהן תקרין ישראל את הרתעתה הבלתי מעורערת על כלל ערב ואירן, על כולם ביחד, כבמלחמות העבר, ועל כל אחד לחוד כפי שנדרש מעת לעת. מה שנכון לכיתה לוחמת - נכון למדינה.