היצר, הזונה והרמב"ם

יתרה מכך, באם תתקבל ההצעה ה"נאורה" כביכול למסד את הזנות, היינו: להפכה לחוקית, הרי שיחד עם תנאים סניטריים, היגיינה ופיקוח רפואי צמוד בבית הזונות, אנו נמצא את עצמנו עומדים בתחילתו של תהליך בלתי הפיך אשר בשם ערכים ליברליים כגון "חופש העיסוק”, "זכות הבחירה החופשית”, "כוחות השוק", "רצון הפרט" ו"חופש החוזים" - יביא להקמת גוף שייקרא "איגוד הזונות הישראלי”, או "הסתדרות הזונות הציונית" אשר ידאג לזכויות הזונות ולמעמדן המקצועי. בקצב זה, לא מן הנמנע כי יוחלט ליתן לזונות השתלמויות רענון כנגד שחיקה אשר יוכרו כגמול לצורך השתלמות, ואילו המאמצים להעלאת תדמית המקצוע והכרתו כמקצוע לכל דבר יביאו לפתיחת מכללות להכשרת זונות אשר יספקו תואר אקדמי בתחום + רישיון עבודה שיעוגן בדרישות של עמידה במבחני לשכה - לאחר שנת התמחות, כמובן... בהמשך, כתוצאה מביקוש הולך וגדל למקצוע, תקום בארץ "לשכת הזונות הישראלית שליד אגודת הסופרים העבריים" אשר ודאי תזכה ללובי רחב בכנסת ואף תציע להאריך את תקופת ההתמחות של הזונות בעוד שמונה חודשים לפחות, שהרי ככל שיהיו יותר זונות בשוק כך תפחת רמת המקצועיות וכך תידרדר רמת השירות - דבר שלא עלינו, יביא לנזק תדמיתי למקצוע ולפגיעה בלקוחות. לכן, קצת על דרך ההומור וקצת על דרך ההקצנה, נראה כיצד הגישה הנותנת סימנים בזונות וממצבת אותן אגב כך בסולם ערכים של 0 עד 100 (למשל: זונת רחוב = 0%, זונת צמרת = 100%) – היא למעשה גישה מסוכנת לחברה.

בטרם ניגע במשנת היהודי החכם הזה, נבחן הבחנה מיותרת למדי - הנעשית בין שתי קבוצות של זונות: אלו הבוחרות לעסוק ב"מקצוע" מרצונן החופשי והן פועלות כנשות עסקים עצמאיות, מקיימות משא-ומתן עם לקוחותיהן, בוחרות לקוחות בקפידה ושולטות בתנאי עבודתן, ואלו הנסחרות בשוק בתנאי עבדות של ממש, מנוצלות על-ידי סרסורים, חשופות לאלימות, לאונס, להשפלה ולסיכון חיים. לכאורה, תרומתה של הבחנה זו היא בעיקר בהבהרה ובהמחשה, כי לא כל עבודה בזנות היא סחר בנשים, ולא כל סחר ביחסי מין - מחייב השפלה וניצול. ואולם, כפי שנראה בהמשך - הבחנה זו אינה מקדמת נשים (זונות), אלא רק נותנת בהן סימנים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – מעודדת את הזנות. נוסיף ונציין כי גם ההבחנה בין: "נשים שבחרו בזנות", לבין: "נשים אשר הזנות נבחרה עבורן" – היא הבחנה מיותרת, כמו גם ההבחנה בין: "נשים העוסקות בזנות לשם חיים על לחם ומים", לבין אלו: "המבקשות להוסיף את היין והקוויאר לתפריט חייהן”. כאמור, למרבה הצער, הבחנות אלו ואחרות תורמות דווקא לעליית תדמיתה של הזנות כמקצוע, ונותנות לתעשיה לגיטימיות מוסרית והכשר, כל עוד הזנות המתקיימת אגב מימוש זכויות יסוד, כגון: הזכות לחופש העיסוק, הזכות לחופש הבחירה, הזכות לריבונות על הגוף והזכות להתקשר בחוזים. ואולם, שכרן של הבחנות אלו יוצא בהפסדן: למעשה, אין כל תרומה להבחנה בין "זונת צמרת" לבין "זונת רחוב מסוממת”, בין "נערת ליווי" לבין "זונה לייט”; האינטרס החברתי צריך לגנות את תופעת הזנות הן משיקולים אישיים והן משיקולים חברתיים קהילתיים חינוכיים וערכיים. לאמור, זכות האישה להחליט מה היא עושה בגופה אינה יכולה לבוא כהצדקה לעיסוק בזנות – גם לא להצדעה לה. העיסוק בזנות הוא אומנם עתיק, אך מעולם לא נתפש כמכובד. סחר האישה בחלקים האינטימיים של גופה הנעשה למטרת סיפוק היצר המיני של "המזמין" הקונה לו "זכות" להשתמש בגופה של הזונה תמורת אתנן כלשהו – מגעיל ומלכלך את נפשה של הזונה (הספקית) באופן שלא יורד במים ובסבון במקלחת – לעולם. בניגוד לאורזת הקרמבו במפעל החנוק, לתופרת במרתף החשוך, למלצרית בבית הקפה, למורה בבית הספר, לעורכת הדין הצעירה ולמנהלת הבנק השאפתנית – כל אלו הן נשים העוסקות במקצוען לשם פרנסה שכבוד בצידה – הרי שהזונה עוסקת במקצוע בזוי, מלוכלך ומסוכן, המטמא את נפשה ומכתים את דמותה. לא במקרה לא יימצא גבר אשר יתגאה בעיסוקה של אשתו כזונה, לא יקום ההורה אשר ישוויץ בבתו הזונה, ולא יישמע הילד שיגלה לבני כיתתו כי אמו – זונה.

טוען הרמב"ם כי האדם צריך להיאבק כל חייו ביצרו, ביצרו הגדול לקניין, ביצרו הגדול לאוכל, וגם ביצרו הגדול למין. מתוך עמדתו כי תרגול מעשים רעים יוצר תכונות נפש שליליות וכי תרגול מעשים טובים יוצר תכונות נפש טובות, מכוון הרמב”ם את האדם לכבוש את יצרו ולנהוג ב"דרך הביניים" - דרך התנהגות הממתנת והמעצבת את אישיותו של האדם. לענייננו, לא להתנזר ממין מצד אחד, ולא להשתעבד לו או להפריז בו מן הצד השני. הרמב"ם רואה בהתנהגות ובמעשה כמעצבי הסטרוקטורה הנפשית. גישה אופטימית ומעשית זו המכוונת אל "טריינינג" של הנפש, מקבלת את חידודו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ המצטט את מאמר חז"ל על "אדם שעשה עבירה וחזר ושנה בה, וכיוון ששנה בה – נעשית לו היתר"; היינו, בהתנהגותו השלילית איבד האדם את התחושה שהדבר אסור, והדבר נעשה לו מותר. זו הסכנה שבעיסוק בזנות. להבהיר, הרמב"ם מודע לנטייתו הטבעית של האדם ליהנות עד כמה שאפשר, ולכן הוא מבקש לעצב התנהגות ולא לשנות כוונה! הרמב"ם מבין כי חיי המין של האדם מושפעים מנטייתו הגדולה לשקוע בזימה ובניאוף, ולכן הוא אומר כי כדי למנוע את השקיעה וההיסחפות אחר נטייה זו, באה התורה עם איסורים שונים – אשר לעצמם – אין להם טעם, אלא רק תכלית והיא: לעצב התנהגות אישית, להבדיל מלעצב אמונות ודעות. דיני הטבילה, דיני הנידה, דיני הכשרות וכו' – אינם בעלי תכלית אמונית דתית, אלא שתכליתם היא התנהגותית: העמידה באיסורים היא סוג של "טריינינג" המשפר את האדם ודואג לו כי יישאר תחום בגבולות ובאיזון, בניגוד לבעלי החיים. לגבי בעילת הזונה (“הקדשה") – אין איסור לשכב עם קדשה אך: לא תהיה קדשה מבנות ישראל, והכהן לא ייקח לאישה קדשה. איסור זה נובע מהסכנה שבשקיעה בזימה ובזנות. להבהיר, התורה מרשה לאדם את המין אך היא דואגת להציב לו גבולות מחשש להיטנפות ולהסתאבות. מתן הכשר מוסדי לזנות הוא כניעה ליצר המין ולוויתור על "דרך הביניים" המציעה שליטה ביצרים. מיסוד הזנות יביא לפריחת המקצוע, שכן למין תמיד היה ותמיד יהיה ביקוש.

מיסוד הזנות הוא דבר שאינו עולה בקנה אחד עם "דרך הביניים" החכמה של הרמב"ם. נהפוך הוא, על-ידי מיסוד הזנות תצעד הזנות בדרך תוכניות הריאליטי ותצעיד איתה חלק רחב ונכבד מהחברה. האמירה בדבר חיי הנצח של הזנות או היותה מוצא יחיד לגברים הסובלים ממחסור ממין אינה יכולה להצדיק את הזנות. לכל היותר היא יכולה להסבירה, לתאר את מקורותיה, להניח תשתית לסיבות קיומה... אך מכאן ועד ראיית הזנות כעיסוק או כמקצוע לגיטימי שיש לעודד – המרחק עוד רב ותיטיב החברה לו תעשה כל שלאל ידה כדי שהמרחק הזה יילך ויגדל.

להמחשת הדבר נבדוק מה קרה לנו בשנים האחרונות מאז הכנסנו לחיינו את תוכניות הריאליטי. בבסיס קיומן נמצא את יצר המציצנות, את יצר הרכילות ואת יצר הגאווה והיהירות... נצבע אותם בצהוב. קצת לידם נמצא את יצר המין ויצר הנהנתנות... נצבע אותם בכחול. על בסיס צהוב-כחול זה טופחו וטפחו תוכניות הריאליטי אשר משנה לשנה הלכו וגדלו הן בשעות המסך, הן ברייטינג והן בצבען הצהוב והכחול (לפני כשבוע, בטרם התחלתי בהרצאה בפני קהל מוזמנים, לקחה אותי הצידה מארגנת הערב וביקשה בעדינות כי מראש אקצר בהרצאתי בשל שעת ההקרנה של "האח הגדול" וכוונת חלק נכבד מקהל השומעים לעזוב את האולם כדי להספיק להגיע הביתה לשעת השידור). הדבר חמור במיוחד, כי טיפוח יצר המציצנות בא על חשבון טיפוח החשיבה, טיפוח היצירה, טיפוח העידון ועוד.