עד לפני חודשים ספורים נחשבה קרלה ברוני לדוגמנית שעבר זמנה ולזמרת שהקריירה שלה מתקשה להמריא. האם למישהו יש ספק כי רק נישואין סנסציוניים לנשיא צרפת ניקולא סרקוזי הפכו פסל נשכח במוזיאון השעווה באגף "היו ואינם" לכוכבת פופ מצליחה, ששיריה כובשים את צמרות המצעדים ברחבי העולם למרות המבטא האיום שלה באנגלית? אין לדעת מה הביא אישה צעירה וחושנית, יפה עד כאב, לנישואין עם גבר בגיל העמידה, שיש לו ילדים משני נישואים קודמים, ואשר יופי וסקס אפיל אינם מאפיינים בולטים שלו. ייתכן שהאהבה עיוורת. ייתכן שברוני רואה בסרקוזי דברים שאחרים מתקשים לראות. ייתכן גם שהיא הבינה כי קשר רומנטי עם איש מצליח ובעל עוצמה פוליטית יוכל לקדם קריירה שנתקעה, ופעלה בהתאם.
ברוני וסרקוזי, עם כל העניין שהם מעוררים, חשובים פחות מהתופעה: קורה שנשים צעירות ויפות מתחברות לגברים צעירים פחות, יפים פחות, אבל חזקים יותר. סיפורי אהבה כאלה מתרחשים לא רק בצרפת אלא גם בישראל. כשלוי אשכול היה ראש הממשלה בשנות השישים, הוא התחתן עם ספרנית שהייתה צעירה ממנו ב-40 שנה בערך. איש לא הטיל אז דופי בנישואין. אומנם הראייה העסקית של יחסים רומנטיים, שלכאורה בולטת ביחסים כאלה, אינה מתאימה לאופן שבו התרבות שלנו תופסת את המושג "אהבה" - כטרנסנדנטלית ועומדת מעל לכל שיקול פיננסי או פוליטי - אבל מי אנו שנפסול את שיקוליהן של נשים צעירות שמעדיפות לחיות את חייהן ברווחה עם גבר מבוגר ולא בצִנעה עם בחור צעיר? מי אנו שנטיף לגברים בלים כי אסור להם ליהנות מחמדתו של בשר צעיר שחושק בהם? מי אנו שנאמר את מי מותר לאהוב ואת מי אסור לאהוב?
יותר זכאי מזכאי
היה זה ביאליק שכבר שאל באחד משיריו הידועים: "אומרים אהבה יש בעולם - מהי אהבה", ולא מצא תשובה. אבל היכן שהמשורר הלאומי מתלבט ומתחבט, יש כמה ארגונים פמיניסטיים שיודעים בקלות את התשובה. הם מציעים לקבוע כי קשר בין גברים "בעלי מעמד" לנשים "נחותות", כגון מנהל ומזכירה, קצין וחיילת או פרופסור וסטודנטית, הוא עבירה פלילית שעונש בצידה. מובן מאליו שכאשר מדובר ביחסים בכפייה, או אפילו בהטרדה מינית - הדבר ראוי לגינוי ולטיפול משפטי, אך כאשר שני אנשים מבוגרים מבקשים מרצונם לממש את אהבתם - מי נתן לנו מנדט לאסור זאת עליהם? האם נאסור גם קשר בין נשים מבוגרות ומצליחות במקצוען ובין גברים צעירים בראשית דרכם? מה לנו לחפש בחדר המיטות של אנשים שאינם קטינים ואינם עבריינים - גם אם הם בכירים?
וכשמדברים על "לא עבריינים בכירים", אני מהרהר בגורלו של פרופ' אייל בן-ארי - אנתרופולוג מהאוניברסיטה העברית שנחקר לאחרונה בחשד לעבירות מין כלפי סטודנטיות שלו, אך המשטרה מצאה שאין ראיות להעמידו לדין. במונחים משפטיים-פליליים, פרופ' בן-ארי הוא יותר זכאי מזכאי - אבל כמה מתלמידיו יזכרו שהוא זכאי, וכמה יזכרו ששמו הוזכר בתקשורת כחשוד בעבירות מין? מי ירצה ללמוד אצלו עכשיו? מי ירצה לעבוד איתו? מי ירצה לשחק עם הילדים שלו בבית הספר? האם מישהי מהסטודנטיות שהאשימו אותו על לא עוול בכפו (על-פי ממצאי חקירת המשטרה), או מישהו מהגורמים שחשפו בקול תרועה את הסיפור בתקשורת, יהיו מוכנים לומר בפומבי "סליחה, פרופסור, שהרסנו את חייך?"
בדמוקרטיה מותר לאזרחים להאמין במה שימצאו לנכון - בין אם מדובר בפנטזיה רומנטית ובין אם מדובר באהבה תלויה בדבר. מותר לארגונים הפמיניסטיים לא לאהוב את המאוהבות הצעירות וה"חלשות" ואת המאהבים המבוגרים וה"חזקים", אבל כדאי מאוד שישאירו את האהבה מחוץ לתחום הפלילי - אם לא בזכות החופש לאהוב, אזי בזכות העובדה שבאהבה אין חוקים; גם פמיניסטית צעירה וענייה יכולה ביום מן הימים להתאהב בשוביניסט מבוגר ועשיר.