הרוכשים היהודיים של הבית בחברון קוראים למקום בית השלום. דווקא מי שמגדירים את עצמם כמחנה השלום מכנים את הבית בית המריבה, והתקשורת מחרה מחזיקה אחריהם, קל וחומר כאשר בג"צ קורא לפינוי הבית. בהקשר המשפטי ראוי לקרוא את דבריו מאירי העיניים של השופט (בדימ.) אורי שטרוזמן, שביקר בחריפות ובמקצועיות את נימוקי השופטים.
החלטות ומעשים רבים של שרי הממשלה בעיצומה של מערכת הבחירות נגועים או לפחות חשודים במניעים פוליטיים ובקריצה של השר המחליט אל אזרחים שהוא רואה בהם את מצביעיו האפשריים. לכן, עד כמה שניתן, מוטב לדחות החלטות ומעשים שאין בהם דחיפות או הכרח, ובוודאי כאלה השנויים במחלוקת קשה, עד אחרי הבחירות. עניין הבית בחברון ראוי שיטופל, אם בכלל יש מקום לטיפול, תחילה על-ידי בית המשפט המחוזי הבודק את הבעלות על הנכס, ואחר-כך, לפי הצורך, על-ידי הממשלה שתיכון בעקבות הבחירות.
אבל, ההתייחסות הממשלתית אל בית השלום בפרט ואל חברון בכלל, ואל אזורי יהודה ושומרון כולם, ראויה לבחינה מחודשת. קודם כל יש לשקול איזה משרד ממשלתי צריך לעסוק במשא-ומתן עם ערביי יהודה ושומרון. הנושא ראוי לבחינה ללא קשר באיזו ממשלה מדובר ומי מכהן כשר החוץ.
חברון מבפנים ומבחוץ
הפקדת האחריות על עתיד יהודה ושומרון בידי משרד החוץ משקפת התייחסות מגמתית מעוותת דווקא לאזורים שבהם קם העם היהודי ושעל שמם - יהודה - הוא נקרא. אין מדובר בחו"ל. כמו-כן יש להפסיק את השימוש במושג הנדל"ני "שטחים", המשקף ניכור וזרות דווקא ללב הארץ. אפילו לדעת אנשי שמאל חושבים, להבדיל ממתלהמים, יהודה ושומרון הם אזורים בארץ ישראל - ולדידם יש לוותר על חבלי ארץ ישראל למרות היותם שלנו - כלומר גם בעיניהם חברון ובית אל אינם חו"ל.
יש המוכנים לוותר על חבלי יהודה ושומרון ולהקים בהם מדינה פלשתינית; יש השוללים בתכלית מעשה כזה ורואים בו איוולת ואסון, אבל אלה ואלה, כאשר הם דנים ברצינות, יודעים שאין מדובר בארץ זרה. חברון איננה חו"ל. יהודה ושומרון אינם חו"ל. יתר על כן, היחסים בין אזרחי ישראל לבין ערביי יהודה ושומרון אינם דומים ליחסים בין הישראלים לבין אזרחי מדינה זרה כלשהי, ולפיכך אינם אמורים להיות בתחום אחריותו של משרד החוץ.
ארץ ישראל המערבית היא יחידה גיאו-פוליטית אחת, ועובדה זו יוצרת בעיות מורכבות המחייבות התייחסות לכל השטח שממערב לירדן, ללא הפרדה בין "חוץ" מלאכותי לבין "פנים" הקשור בטבורו לאותו "חוץ".
דוגמאות: תשתית התחבורה צריכה להיות מתוכננת לכל המרחב שבין הירדן לים; התייחסות רצינית לאיכות הסביבה אינה יכולה להיות נתונה במיטת סדום של "הקו הירוק" כי המפגעים האקולוגיים אינם מכירים בו; הימצאותם של האתרים ההיסטוריים והארכיאולוגיים העיקריים של האומה דווקא ביהודה ובשומרון; מגוריהם של כחצי מיליון ישראלים מעבר לקו; חציית הקו לשני הכיוונים מדי יום על-ידי רבבות ישראלים לצרכים תעסוקתיים, משפחתיים, תיירותיים ועוד. כל אלה צריכים להוות נימוקים כבדי משקל בעד הפסקת ההתייחסות ליהודה ולשומרון כאל חו"ל, ועל כן לא משרד החוץ אמור להיות מופקד על נושאים אלה.
צעדי הממשלה הבאה
אם הממשלה הבאה, בהנחה שזו תהיה ממשלת נתניהו, תמשיך להתייחס אל חברון בפרט ואל יהודה ושומרון כאל חו"ל ותמשיך לנהל את המגעים עם ערביי יהודה ושומרון באמצעות משרד החוץ, הרי שלא יהיה הבדל מהותי בינה לבין ממשלת אולמרט-לבני-ברק. לעומת זאת, אם נתניהו מתכוון להפסיק את ההידרדרות במדרון אוסלופוליס, מאוסלו ועד אנאפוליס, עליו לשנות מן הקצה אל הקצה את ההתייחסות אל לב הארץ כאל חו"ל. יתר על כן, עליו להבהיר כבר היום, מול המצלמות והמיקרופונים ולא מפי מקורבים, שכל סיכום בין אולמרט-לבני לבין רשות הטרור הפלשתינית לא יכובד על-ידי ממשלתו.
רוב הציבור בישראל מבין את הנזקים החמורים שגרמה התפישה של "שטחים" תמורת "שלום", עם מירכאות או בלעדיהן. לכן, לא בהכרח צריכה לקום ממשלת אחדות בין הליכוד כמפלגת מרכז לבין השמאל בראשות לבני. תיתכן גם ממשלת אחדות בין הליכוד לבין מפלגת התקווה, ישראל ביתנו והמפלגות הדתיות, כלומר בשיתוף כל הגורמים שבעיניהם חברון איננה חו"ל.