בכל שנה כאשר מתפרסמות "ההצלחות" הלימודיות של תלמידי ישראל, נשמעות לאחריהן קריאות פליאה ותדהמה והאשמה, היכן טעינו? מדוע אנו חווים פעם אחר פעם כשל מחפיר במדרג ההישגים הארצי והבינלאומי, איך זה שדווקא בעידן הטכנולוגי המתקדם, מדינת ישראל מזדנבת בתחתית הרשימה, כאשר כמעט שליש מבני 15 אינם יודעים אפילו לקרוא...
הפרדוקס זועק לשמים. מחשבים ושיטות, ועדות חינוכיות, יועצים ועובדים סוציאליים ופסיכולוגים, כל מה שבעבר, כאשר אני חבשתי את ספסל הלימודים, לא רק שלא היה, אפילו לא שמענו על המושגים האלה. ובכל זאת, עם כל הלוקסוס הזה, הנה אנחנו מוצאים את עצמנו במקום כל כך לא מכובד. דווקא כאשר התקציבים עלו - ההישגים ירדו. הרי למקומות כה נמוכים לא צנחנו בצניחה חופשית, ואם היינו עוצרים קודם ומבינים מה הן הסיבות שהביאו לכך, אולי היה אפשר לתקן.
איפה הערכיות?
מערכת שהגיעה למצב כרוני שכזה הרי היא בועה של החברה שלנו, הכשל שכתוב על מערכת החינוך, כתוב גם על מערכת המשפחה, על מערכת הפשיעה ועל השאלות הכי קשות, הכי חברתיות, הכי אמיתיות שיש לנו בחברה בישראל ועליהן צריך לדבר. הבעיה האמיתית באה ממקום עמוק יותר, הבעיה היא ערכית. חברה איננה יכולה להישען רק על זכויות, איך יכולה להתקיים מערכת שאינה בנויה על חובות, לעצמי, למשפחתי, להיסטוריה שלי, חובות למה שאני, כי כשמערכת מחנכת לתלישות באופן אידיאולוגי משורשיה, זה לא יעזור להתקדמות במדעים, זה רק יחליש את ההתקדמות.
הניסיון לנתק את הזיקה לתנ"ך ולנופיו בטענה שאלה לא היו ולא נבראו, כאשר זרם מרכזי באקדמיה מגלה לנו פתאום שמעולם גם ב-1948 לא היינו מעטים מול רבים, שבוודאי לא היינו צודקים, שגבורת דור המייסדים איננה נלמדת, האין הדבר מבלבל את התלמידים?
נעקרו השורשים מן האדמה
לפני מספר שנים כאשר דיווח ראש אכ"א כי שליש מן הנוער אינו משרת בצבא, הזדעקו חברי חוץ וביטחון, ואמרו כי "חלקים גדולים מן החברה הישראלית מנותקים מהאתוס שנקרא מדינת ישראל", האם חידוש היה בכך כי "האתוס שנקרא מדינת ישראל" נותק זה מכבר מהחברה הישראלית? מדוע שבני נוער יתגייסו לצה"ל כאשר עוד מינקותם הם שומעים כי השלום בפתח? מדוע שייטלו סיכון בהשתתפות במלחמה כשהם שומעים שבמלחמת העצמאות "חוללנו פשעים", במלחמת ששת הימים "כבשנו שטחים", המחדלים של מלחמת יום כיפור עד היום לא נס ליחם, במלחמת לבנון "נכנסנו לבוץ".
הצעירים המשתחררים מסיבות של "חוסר התאמה" יתבגרו לתוך אותו אתוס חדש, שאני זה אני ואיני חייב שום דבר לאף אחד. במציאות של היום הפסיקו ללמד אותם שעם המבין מאין הוא בא ויודע לאן הוא הולך, הוא עם המוכן להילחם על זכותו להתקיים. מלמדים אותו שאין טעם להילחם כי אי אפשר לנצח את הטרור ממילא באמצעים צבאיים ובמקרה הפחות טוב, שארצו היא בעצם גם ארצם של אחרים. האם אפשר להתפלא יותר מידי על "החלקים המנותקים מן האתוס"? הרי כל המושגים השורשיים עוותו במתכוון ובאופן מגמתי כדי לנתק את האזרחים לקשר ולאהבה שלהם אל ארץ ישראל. המילה אדמה למשל מצטיירת בהבנת הצעירים כמשהו לא ברור, היא לא ממש שייכת ליהודים כי ליהודים הרי יש "שטחים" יש גדה, אבל לערבים כמובן יש אדמה, "אדמה תמורת שלום", לא חשוב שהשלום הוא דוגמת "השלום והשקט" מעזה שבא בעקבות גירוש וחורבן גוש קטיף, ומהו היום אויב? הערבים שרצחו יהודים לפני קום המדינה ולאחריה הם "פרטנרים" רק אנחנו נותרנו בעיניהם האויב שחובה להשמיד.
זה מתון זה?
היש בכלל רוצחים ערבים? הרי ברגותי שנידון לחמישה מאסרי עולם הוא פעיל חופש כפי שפעילי החמאס משגרים טילים, ואם כבר משתמשים במילה מחבל כפי שנאמר "מחבל פגע בשישה יהודים", אפשר לתהות מי זה המחבל? אולי אחד שחיבל בחלון ושבר את השמשה? ומה זה פגע? אם כל היהודים מסרו את נפשם לבוראם לאחר שהוא סיים את עניינו איתם...?
"והמפגע נתפש רגע לפני שהפעיל את הפצצה" מה זה מפגע? בחור שובב שעושה מעשי קונדס ופוגע בספסל בגן ציבורי?
יהודים היום זה לא "איני". היום יש ישראלים. ישראלי נעצר בחו"ל, ישראלי זכה במדליה, לעולם לא יהודי אזרח ישראל.
קיצוני הוא רק קיצוני מימין, לעולם לא בשמאל, אלה הם "המתונים", "הסימפטיים", "הנאורים". משה פייגלין שאינו יורד מהכותרות מאז נבחר למועמד ברשימת הליכוד, הוא אימת המדינה... הוא הבחור העדין, רך הדיבור, יהודי גאה ואידיאליסט, שארץ ישראל קשורה בדמו, שכל "חטאו" היא אהבתו הבלתי מתפשרת לארץ, שאינו מתיירא מלהשיב לתוקפיו שוב ושוב כי הארץ הזאת שייכת לעם ישראל ורק לו, הושמץ כקיצוני בפי כל, אבל שטרנהל שהכריז כי יש לעלות עם טנקים על עפרה והתיר את המילה רצח בהכריזו כי אפשר לעשות פעולות שכאלה מעבר לקו הירוק הוא מה?פרופסור "חכם ומכובד" הראוי לפרס ישראל... כל המוכן לתת את הארץ לערבים וככל שירבה הרי זה משובח, הוא מתון ונחמד.
חזרה לעם הספר
אצלנו מחנכים את הנוער כי אדמת ארצו היא נכסי דלא ניידי, אובדן האמונה והחינוך לאידיאולוגיה התלושה מהשורשים הם הגורמים לחולשה. כי מי יעז היום לשאול למשל לאיזה דמות היסטורית אתה קשור? שאלה כזו אינה יפה כי אם אתה שואל לדמות מסויימת אולי אתה מושך פוליטית לכיוון מסוים?
גידלנו כאן דור של בורים ברשיון. דור שאוצר המילים שלו מסתכם בכמה מאות מילים והוא עוד גאה בבורותו. מי קורא היום ספרים אם הוא יכול לצפות בטלוויזיה בכל תוכניות הריאליטי? ילדי ישראל תופשים מקום ראשון בעולם במספר השעות שהם מקדישים לבהייה ריקנית וממושכת בטלוויזיה שהשתלטה על המרחב התרבותי, הרוחני וההשכלתי שלנו. ישראל היא המדינה הראשונה בעולם שבה אנשים המופיעים בטלוויזיה הם גיבורי תרבות...
אותו כישלון צורב של מערכת החינוך משקף את החברה הישראלית שבה קורה התהליך החינוכי. העיקרון של החיים בישראל הם עקרון "הסמוך" "והמגיע לי", מגיע לי מכולם, מהממשלה ומהמדינה. מה חושב בעצם תלמיד על תפקידו של היועץ בבית הספר, אם לא לדאוג לו להקלות במבחני הבגרות? ומערכת החינוך מעודדת את הרושם הנ"ל ואינה מציבה בפני תלמידים אתגרים, תביעות ודרישות. שיטה של שכר ועונש אינה קיימת כלל. בימים עברו, הילדים סרו למרות המורים והיום להיפך. ואז לא היו ארבע אמהות שהתערבו במהלכי ביה"ס, כולם היו צריכים להתמודד עם הצודק והפחות, כמו בחיים.
אין זה סוד שבבתי הספר יש סמים ואלימות ואין יד שתבער זאת. דרך ארץ, הדרת פני מבוגר, יחסים של סובלנות בין אדם וחברו - נשכחו מזמן. תלישות היא מילת המפתח בחיים היומיומיים כאן. כמה חבל שהכל הולך מדחי לדחי ובאופק לא נראה שינוי שייתן תקווה כי בשנה הבאה ההישגים של ילדי ישראל יהיו מוצלחים ו"יהודיים" יותר כראוי לעם הספר.
