שלי יחימוביץ, דניאל בן-סימון, ניצן הורביץ וגדעון רייכר, הם כנראה חלוצי המגמה החדשה בה עיתונאים אשר תפקידם ליידע ולדווח לציבור, הפכו לדמויות רבות כח המשפיעות לא פחות ממנהיגי וקובעי המדיניות בישראל.
כוחה של העיתונות בישראל, הלחצים והמגמתיות של עיתונאים רבים, הפכו את העיתונות לפוליטית לחלוטין אשר בה דיווח אובייקטיבי הוא כמעט בלתי אפשרי. באופן זה, משפיעה העיתונות על הלכי הרוח בארץ וקובעת עבור הציבור את דעותיו, מבלי לאפשר לו להגיע למסקנות וניתוח העובדות בכוחותיו הוא.
תחושתם של העיתונאים כי במערכת הפוליטית יוכלו לקדם את האגנדה האישית-ציבורית שלהם ביתר שאת, עשויה להיות טעותם הגדולה.
ברור כי עצם חשיפתם הממושכת מעל דפי העיתון או מרקעי הטלוויזיה, מעבירה תחושת מוטעית אצל הצופה כאילו הוא מכיר היטב את המועמד החדש, ויודע את ערכו ויכולתו לשנות. אך לא כך הם פני הדברים: במערכת הפוליטית עשויים הם למצוא עצמם בדיוק נמרץ במקום בו נמצאו פעם הגנרלים בישראל, אשר גם כן הפכו את פרסומם ושמם לבעלי עדיפות מדומה בקרב האזרחים, אך האכזבה מיכולתם להנהיג את המדינה מוכרת וידועה לכולם.
גם העיתונאים כמו הגנרלים, אשר קיבלו החלטה להתחבר אל אחת המפלגות, עשויים להיתקל לאחר זמן לא רב בציבור אשר הערכתו לדמותם הקודמת נמוגה כליל, והתפכחות זו עשויה להיות כואבת במיוחד דווקא למצטרפים החדשים לתחום הפוליטי.
הקשר הגורדי בין העיתונות לפוליטיקאים, צריך היה להיות בעל גבולות ברורים יותר וחדים יותר, אך הדבר אפשרי רק כאשר העיתונות מודעת היטב לתפקידה ואינה סוטה ממנו; אך במקומותינו, כמעט ואין להפריד בין השניים.
העובדה כי מפלגה כמו מפלגת הגמלאים אשר נמצאת בהליך של התפוגגות, מגייסת להצלתה את העיתונאי גדעון רייכר, מצביעה על רדידות המפלגה עצמה; והיענותו המהירה של מר רייכר להצעה,
אינה מבשרת טובות על חבירתו לעולם הפוליטי, וספק רב באם דמויות צבעוניות ככל שתהיינה, תרמנה את קרנה של המערכת המחוקקת שלנו, ובאם הצטרפותם תביא לשינוי אשר לו אנו מייחלים.