כמו שקר, כך ההרגל: תחזור עליו הרבה פעמים יהפוך לאמת. או לפחות לסוג של אמת, שקשה להגדיר אותה במדויק.
לכן כאשר חברת הנסיעות "אגד" פונה לציבור ומנסה לשכנע אותו להרבות בנסיעה באוטובוס במקום במכונית פרטית ומבקשת להראות לו את היתרונות שבנסיעה באוטובוס כמו: רוגע, שקט, שלווה סטואית וכדומה, היא מן הסתם מראה לו בתשדיר הפרסומת אוטובוס ירוק (צבע מרגיע); נהג שהוא בעל שיער בהיר, עיניים כחולות ופנים צחורים (אשכנזי); וגם חייכני, פונה לנוסעים במילים תודה/בבקשה ומברך אותם בנסיעה טובה/דרך צלחה (בעל תרבות אירופאית). וזה בסדר, כי כבר התרגלתי.
אבל, כאשר החברה מבקשת להראות לציבור הנוסעים הפוטנציאלי היכן לא כדאי להם לנסוע, היא, גם כן, מן הסתם, מראה להם נהג מונית שחור פנים, לא מגולח, לבוש גופייה מבעדה ניבט שיער גופו, על צווארו שרשרת זהב כבדת משקל, גורמט על פרק ידו, על ראשו כובע קסקט צ'חצ'חי והוא כולו התלהמות אחת גדולה: מקלל, מגדף, דוחף ו"מתכרע". במילים פשוטות, מזרחי-אינדיאני-ים תיכוני.
רק נאורים הולכים לבנק?
את הבורקס ואת חברת "עמידר" תמיד יפרסמו זאב רווח וחבריו למקצוע - ולעדה. אבל בנק דיסקונט למשל, או בנק הפועלים הם תמיד מנת חלקם של יאיר לפיד, הבן של ההוא שעמיר בניון הזכיר לו ערבי, או מודי בראון, שהוא ארץ ישראל הישנה והיפה. לאיציק כהן אגב, קומיקאי בחסד עליון ממוצא עירקי, ולשמיל בן ארי, שנולד במוסררה כשמעון בן הרוש, מצאו אחלה תפקיד בפרסומת של בנק דיסקונט: הראשון נראה כמו חבית שעומדת להתפוצץ בכל רגע, והשני כמו עבריין צעצוע עם אספרסו ביד ובלי גופיה. בקיצור, דמויות מזרחיות מהשוק.
ואם באחלה עסקינן, אזי אני יכול להבין מזרחי משעשע (ז'אק כהן) בפרסומת לחומוס, אבל מה פתאום "השדרן" בפרסומת למזגן טורנדו מרשה לעצמו לעבור מעברית לאידיש כשהוא ממליץ על המזגן?! למה לא לערבית? מי קבע ואיך בדיוק, שבישראל יש יותר דוברי אידיש מדוברי ערבית על ניביה השונים?
אמי עליה השלום הגיעה ארצה מלוב בהיותה נערה רכה לימים, אולם זה לא הפריע לה ללמוד את רזי הבישול הלובי מהוריה ומבני משפחתה. לכן היא לא רק ידעה לבשל אלא גם אהבה לבשל. אבל יותר מכל היא אהבה לבטא נכון את שמותיהם של התפריטים. לא אחת שמעתי אותה מתווכחת עם חברותיה לעדה כיצד הוגים שם של תפריט, מתכון או תבשיל כזה או אחר ששורשיו מלוב.
המפרררררום של אמא שלי
יוצאי העדה הלובית מתקשים להגות שתי אותיות: "טית" ו"ריש". הם תמיד יאמרו "פלפל צ'ומא" במקום "פלפל תומא", ואת האות "ריש" הם יגלגלו כמו הייתה גלגל שנזרק על פני מאה מדרגות. "סובארררר", הם יכנו את המכונית היפנית, וכשהם חייבים לעשות מעשה הם תמיד יאמרו "לא הייתה לי ברירררררה".
לאחרונה משודרת בטלוויזיה פרסומת לשמן קנולה. ארבעה סועדים סביב השולחן: הבן והחברה החדשה, אביו ואימו. האמא, כרגיל אצל הפולניות, לא מפסיקה להציק לכלה העתידית בכל מיני שאלות שמעניינות כמו השלג דאשתקד. הכלה, שמתגלה כלא החלטית בכלום, מנסה בכל דרך לרצות את ההורים של החבר החדש. וכך קורה אפוא, שהיא מחמיאה למפרום שהגישו לה. "טעים המפרום הזה" היא (השחקנית שרון זליקובסקי) אומרת. "זה לא מפרום", אומר האבא של החבר, שהוא יותר פולני מפולני, "זה מפרום" הוא מדגיש תוך כדי תנועת יד.
אז זהו, שלא. זה לא מפרום: זה מפררררווום. וזה שהתרגלנו לכך, שה'שלוך' והצ'חצ'ח בפרסומות הם המזרחיים ואילו הנאורים והמתורבתים הם האשכנזים, זה עדיין לא מקנה לאף שחקן/בימאי/פרסומאי אשכנזי את הזכות "לנכס" לעצמו את המפררררוווום של אמי ע"ה. לפחות כל עוד לא הוצע לשחקן אריה אליאס לגלם את המלט של שיקספייר על בימות ישראל.
