שמונה שנים של מיתקפה רצופה על תושבי ישראל במערב הנגב, כולל יישובי גוש קטיף עד לעקירתם הזדונית, לא יכלו שלא "להתפוצץ" בהתקפת עשרות מטוסי חיל האוויר על מטרות חמאסיות בתוככי רצועת הטרור. באיחור רב - טוב מאוחר מאשר לעולם לא - שוחררה הניצרה וצה"ל יצא לעשות מה שהוא יודע לעשות: תקיפה לצורך הגנת אזרחי המדינה.
המראות הקשים שנראים מאז שבת בצהריים מעל כל מסכי הטלוויזיה, קוממו את הקהילה הבינלאומית. אבל זו אין לה לבוא בטענות אלא אל עצמה. אותן מדינות שעכשיו מגנות כל-כך את ישראל, מביירות ועד לונדון, מטהרן ועד פריס, מדמשק ועד מוסקבה, בקושי הרימו קולן ולו פעם אחת במשך שמונה השנים שבהן הומטרו אלפי טילים ופצצות לעבר יישובים ישראלים, ללא כל עילה רציונלית, אלא אם כן שנאת ישראל לשמה מצדיקה זאת. בקושי ניסו להניע את החמאס מלהמשיך בהתגרויותיו הבלתי פוסקות.
האיפוק הישראלי לא זכה להערכה כלשהי. הטרור הפלשתיני לא זכה לגינוי כלשהו מלבד קולות של ענות חלושה ומס-שפתיים אי מפה ואי משם. הצביעות הבינלאומית הלכה וגברה ככל שהתעצמה עזות-המצח הפלשתינית, הן בשיגורים והן בדיבורים, וככל שהתברר כי ישראל עצמה אינה מגיבה באופן הולם.
ישראל גם לא עשתה מאמץ הסברתי רציני כנגד ירי הטילים והפצמ"רים על אזרחים לא-שלווים, מלבד אירוח אח"מים (למשל: המועמדים לנשיאות ארה"ב אובמה ומקיין) ב"מוזיאון הטילים" בשדרות. לא נעשה ניסיון של ממש לגייס דעת קהל עולמית נגד החמאס ושאר ארגוני הטרור ובזכות האיפוק הישראלי, שאין לו אח ורע בהיסטוריה.
על מחדל ההסברה הישראלי המתמשך, במקביל למחדל ההבלגה הישראלית המתמשכת, אנחנו משלמים עתה במיתקפה המילולית הקשה נגדנו בתקשורת העולמית, ובגינויים מכל קצווי קהילת הצבועים.
ישראל, "הכבשה השחורה" של הקהילה הבינלאומית, מתעוררת רק עתה, במקביל למבצע הצבאי, למאמץ הסברתי שנועד להקטין את הנזק המדיני הבלתי-נמנע.
ראויים לציון שניים שכבר ראינו אותם מעל מסכי ה-BBC ושאר רשתות בינלאומיות: מרק רגב ודני גילרמן הרהוטים והמנומקים היטב. ואולם ככל שדבריהם יהיו נכוחים ובהירים, הם צצו מאוחר מדי. הם לא ישכנעו את אלה שאינם רוצים להשתכנע, ומעוניינים כתמיד להאשים צד אחד בלבד, את מדינת היהודים.
במקום להאשים את עצמם על שלא התערבו לשים קץ לירי החד-צדדי, מהרצועה הפרועה אל מרחבי הנגב - נוח לאו"ם, ולמדינות כמו רוסיה וטורקיה, לתקוף מטרה רכה, הלא היא ישראל. לא בכדי הזכרנו שתי מדינות אלה, שישראל דווקא מבקשת את ידידותן. אי אפשר להתעלם מן האיפה ואיפה שבה הן נוהגות כלפינו.
רוסיה "התפוצצה" על גאורגיה רק לפני כמה חודשים משזו הקטנה העיזה לגלות עצמאות-יתר. וכי מישהו עצר בעד הרוסים לפלוש, להרוס, להרוג ולדרוס? מישהו דרש מהם "מידתיות"? ורוסיה זו מפצירה בנו עתה, להפסיק את המיתקפה על הטרור הרצחני מבית המדרש של האיסלאמי-אירני.
טורקיה מכבידה דרך קבע את ידה על המיעוט הכורדי בגבולה ומעבר לגבולה. כל אימת שנדמה לטורקים כי הכורדים מרימים ראש, מגלים סממני מרי, יורד עליהם הצבא הטורקי במלוא העוצמה, ללא רחמים, ומדכא כל גילוי של בדלנות. יש לטורקים בנושא זה "ניסיון ארמני" משכבר בימים. וכי מישהו בקהילה הבינלאומית יפנה אצבע מאשימה כלפי הטורקים הנוהגים באכזריות כלפי בני עם אחר? והינה טורקיה זו מכנה את פעולת צה"ל לא פחות ולא יותר מאשר "פשע נגד האנושות".
על-רקע התגובות של שתי מדינות אלה, מתבלטת עוד יותר נביבותו של ראש ממשלתנו הצולע, שבשבועות האחרונים פקד כמה פעמים את בירותיהן ונועד עם מנהיגיהן. מר אולמרט התפאר בידידות ובהבנה שקשר עם ראשי הממשלות של רוסיה (פוטין) וטורקיה (ארדואן) ואף ביקש לראות בהם מתווכחים במו"מ עם סוריה, כדי להקל עליו למסור את רמת הגולן.
ה"פוטו אופורטיוניטי" שנוסף לאלבומו של ראש הממשלה היוצא, אינו יכול לכסות על העובדה המרה, שבעת מבחן אין מגלות שתי מדינות אלה הבנה לישראל, להכרח שביציאה למבצע "עופרת יצוקה". חמור מזה, הן בין המגנים הקיצונים.
גם תחת דרג מדיני כושל בישראל, צה"ל יעשה את שלו - ביעילות ובחדות. צה"ל ימשיך בפעולה גם תחת מטר הגינויים המילוליים והאיומים בסנקציות, וההפגנות המתלהמות. זה מחיר מחדל ההסברה המדינית לאורך שנים, שייזקף בעיקר לחובתה של שרת החוץ הרדומה.
עתה משיצא סוף-סוף מבצע "עפרת יצוקה" הבלתי-נמנע לדרכו, יש לעשות הכל לפחות כדי לצמצם את הנזק ההסברתי בעולם ולהילחם בתעמולת השקרים של תומכי החמאס, ולא להפסיק את הלחימה עד להשגת היעד הצבאי הברור, והיעד הוא - שבירת כל בסיסי הטרור עד שלא תהא להם עוד יכולת להמשיך באלימותם, וחיסול איסמאעיל הנייה וחבר מרעיו. או לחילופין - הבאתם של ראשי החמאס לדין צבאי בישראל.
בימים אלה, שבהם צה"ל ממגן בלחימתו את יישובי הדרום ומנפץ את קיני הטרור, שומה עלינו לנקוט את הכלל: "ובגויים לא יתחשב". מה עוד שאותם גויים בוודאי אינם מתחשבים בנו, חלקם אף משחררים מקרבם את השד האנטישמי. בעת מבחן זה שוב אנו נוכחים לדעת, כי "עם לבדד" הננו. לבד נתגונן מול הקמים עלינו.