כינוס הפגרה המיוחד השבוע שעסק במתרחש בדרום, היה דוגמא קלאסית ל"איך מדברים על זה בלי לדבר על זה". הכוונה כמובן לבחירות, ניגוח פוליטי, צבירת נקודות בדעת הקהל, הטיית סדר היום וכיוצא באלו ענייני בחירות מובהקים. אומנם נכון הדבר שישיבת הפגרה המיוחדת נקבעה הרבה קודם שנפתחה המערכה בדרום ונועדה בעצם להתריע מפני המצב הביטחוני המדרדר (נו... בחירות בקיצור), עניין לא ממש רלוונטי כשצה"ל הולם בכח רב בחמאס, מה גם שמאוד לא נעים להתפס כמישהו ש"מתעסק בפוליטיקה בשעה שלוחמי צה"ל והאזרחים בדרום מחרפים נפשם"; אבל למרות הקשיים, על הזדמנות כזו לא מוותרים. לדיון שבנוי בדרך כלל במתכונת סיעתית, טרחו, באו וגם נאמו נציגי כל הסיעות בכנסת. אפילו ח"כ אלחנן גלזר וסיעתו הקיקיונית (שכוללת רק אותו) נטל את מנת הנאום המגיעה לו.
ראשון הדוברים היה, כנהוג, יו"ר האופוזיציה ח"כ בנימין נתניהו. מסכן. שום דבר לא הולך לו. תארו לכם איזה הון פוליטי מוצדק נכון וראוי הוא יכול היה לעשות מהמערכה בדרום שמפניה התריע בשלוש השנים האחרונות מאז ההינתקות. אלא שנתניהו מפחד. הוא יודע שהתקשורת ומתנגדיו הפוליטיים יעשו ממנו חוכא ואיטלולא ויציגו אותו כמחרחר ריב, ולכן בחר בשתי הדרכים הבטוחות - ממלכתיות מתקתקה וחצים מורעלים בהנהגה של ערביי ישראל. אולם פטור בלא כלום אי אפשר כנראה, ולכן אמר נתניהו: "אמרנו שתהיה מדינת טרור! חודשים ושנים אנו אומרים זאת אבל כרגע העת להתמקד בהווה ובעתיד" (רוצה לומר אתם אשמים אבל אני לא יכול לדבר על זה).
נתניהו הדגיש כי למערכה צריכים להיות שני יעדים ברורים: 1. חיסול שלטון החמאס והתשתית האירנית בדרום. 2. שיקום כושר ההרתעה, שזה לדבריו, "יעד על", שימדד לא במבצע אחד אלא בשינוי מדיניות שיקח שנים רבות. נתניהו קרא ל"הגדרת קווים אדומים וגביית מחיר על הפרתם", והבהיר כי "נסיגות נוספות יהפכו מיד לבסיסי שיגור, על כן יש לשמור על גבולות בני הגנה ולהותיר בידינו את רמת הגולן, בקעת הירדן וכל ירושלים", מעניין מאוד לגלות שנתניהו לא התייחס למסירת שטחים נוספים בגב ההר ביהודה ושומרון כקווים אדומים. אחר כך התפנה יו"ר הליכוד להתחשבן עם ציבור ערביי ישראל ובמיוחד עם הנהגתו, "השמרו לכם", נופף נתניהו בידו, "אנו נפעל ביד ברזל נגד תומכי החמאס בינינו". "מה זה? הוא מאיים עלינו?" צעק ח"כ מוחמד בראכה, "בוגדים- אתם בוגדים", צעק לעברו ח"כ ליברמן, "לך לעזה ואל תחזור", החרו החזיקו אחריו הח"כים סער וארדן, הצעקות ההדדיות עלו טונים, ובסופן הוצא ח"כ בראכה מהאולם.
הלו? מי פה ראש הממשלה?
לעומת נאומו החיוור משהו של נתניהו הגיע ברק, שבשבועיים האחרונים מצטייר משום מה כראש הממשלה האמתי. בתחילה האשימו אותו כל הציבור בישראל באוזלת יד כאילו הוא האחראי היחידי במדינה לכך שצה"ל אינו יוצא לפעולה וכאילו הוא ראש הממשלה. עכשיו הוא קוצר את הפירות, כל הופעתו אם במסיבות עיתונאים או ראיונות ובוודאי שכך השבוע במליאת הכנסת, משדרת "הסתכלו עלי, אני ראש הממשלה". עניין זה לא קשה במיוחד לשדר כשראש הממשלה האמתי אולמרט שם עצמו באופן מכוון בצל, נתניהו שבוי בעמדה האופוזיציונית וללא תפקיד בממשלה, וציפי לבני - היא נו... איך להגיד בעדינות, היא פשוט ציפי לבני.
ההבדל הבולט בין נאומי נתניהו ולבני לנאום ברק הוא העובדה שברק דיבר על מדיניות, פרטים וכוונות. "יצאנו להביא שינוי בדרום", "הפעולה תורחב ותועמק ככל שידרש", וכיוצא באלה. גם ברק "חטף" מחברי הכנסת הערביים כאשר דיבר על 300 הרוגים בעזה, "תגיד כמה מתוכם נשים וילדים", צעק לעברו ח"כ טאלב א-סאנע, ובאופן מפתיע הצטרפה אליו גם ח"כ נאדיה חילו ממפלגת העבודה, שברק הוא היו"ר שלה. צעקותיה של ח"כ חילו קוממו את יו"ר הכנסת דליה איציק, לשעבר חברתה למפלגת העבודה, שקראה לעברה: "אולי תלכי לגור בשדרות לשבועיים", וגם את יו"ר סיעת העבודה ח"כ איתן כבל שהשתיק אותה בזעם: "די מספיק כבר".
ברק לא שכח לאמץ לעצמו את תדמית ה"כן ולא" נוסח פרס בימיו הטובים ואחרי הדיווח בנוסח הגנרלי הקפיד לציין כי אינו מצטער "על רגע אחד של רגיעה... ועל חייל אחד שלא נפל", כמובן שלא שכח להזכיר כי "רוב חיי הייתי חייל אבל ידי אינה קלה על ההדק".
לטעמי אמר שר הביטחון שני דברים מעניינים שלא זכו לתשומת לב תקשורתית: האחד, הודאתו כי מאז ההינתקות נורו 5,000 רקטות וטילים ו-2,500 פצצות מרגמה. דהיינו בסה"כ 7,500 סוגי פצצות. הנושא השני, ההכנה הקפדנית של מוכנות העורף. "לא יחזרו עוד המחזות של מחנות אהלים של נדבנים לרגע, והמדינה לא תתפרק מאחריותה, כל אזרח שירצה ויזקק לרענון המדינה תתן לו" - זכרו חברים את ההצהרה הזו, שחדי עין בוודאי שמו לב שלא באה מפי שר הרווחה, החינוך, התמ"ת או האוצר, אבל הרי כבר אמרנו ששר הביטחון מדבר כמו ראש ממשלה. יש כיסוי? אין כיסוי? לא חשוב.
אגב הצהרות נזכרתי פתאום שבישיבה הקודמת שעסקה במצב הביטחון בדרום אמר ברק לאנשי הימין בכנסת "כדי להכריע צריך להכנס ולטפל בבעיה... למדנו שמערכה אווירית לא תועיל אז אם אתם מתכוונים לכבוש את עזה תגידו את זה בקול". בקיצור אדוני שר הביטחון, אם אתה מתכוון לכבוש את עזה למה לא תגיד את זה בקול? ואם מערכה אווירית לא תועיל למה שגם את זה לא תגיד בקול? את חברי הכנסת הערביים הוא כמובן לא תקף, בכל זאת יש לו הרבה בוחרים במגזר זה.
אחרי האופוזיציונר והגנרל בלטה שרת החוץ לבני שהייתה כמועמדת מפלגתה לראשות הממשלה מוכרחה לבדל את עצמה, על-כן דברה בצורה שהייתה נראית לחלוטין תלושה מן המציאות על הבחירה בדרך של "שטחים תמורת שלום", ורמזה פעמים רבות על ממשל אבו מאזן כשותף "הרואה עין בעין את רעיון שתי המדינות", הגם שלא הזכירה אותו באופן ישיר. אבל גם היא הרי נמצאת במערכת בחירות וחייבת לקרוץ לקהל הימני ולנטיה הימנית בציבור ולכן תקפה בעדינות יחסית אך באופן מפתיע את ההנהגה הערבית וחברי הכנסת הערביים באומרה: "אתם מובילים את האזרחים הערביים על חבל דק".
בניגוד להיסוסי נתניהו, לנציגי הימין האידאולוגי לא הייתה כל בעיה לקרוא לילד בשמו, בכל זאת קהל בוחריהם מצפה לזאת מהם, ולכן הזכירו ברורות את אחריות אוסלו וההינתקות למצב הנוכחי. כצפוי גם הח"כים האחרים מהימין ועד הגימלאים תקפו את הח"כים הערביים, ובייחוד דוד רותם ואביגדור ליברמן שהקדישו את כל נאומם לעניין. ליברמן קרא לגרש בלי היסוס "כמו יצחק רבין" את מנהיגי הציבור הערבי כולל הח"כים הערביים, אבל הצליח להפתיע כשהצהיר כי "רוב הציבור הערבי נאמן ורוצה להיות נאמן". "תחליטו", אמר ח"כ רותם, "אי אפשר לעמוד בתור לקבל ביטוח לאומי ומשם לצאת להפגנה לזרוק אבנים על יהודים".
הגיע הזמן שנקשיב להם
אני מוכרח לומר שהתנהגות הח"כים הערביים הפתיעה אותי. אומנם מעולם הם לא הותקפו כך, אבל כבר ראיתי אותם משתוללים וצורחים על הרבה פחות מזה ודווקא בישיבה זו אם ניתן להגיד זאת כך הם היו יחסית מנומסים. חבל שדבריהם לא שודרו ב"פריים-טיים" כי היה הרבה מה ללמוד מדבריהם. ח"כ בראכה אמר בפשטות מעוררת כנות: "מי שחושב שהערבים כאן הם אורחים שלו בארץ אני מציע לו לראות אותנו כעצם בגרונו הוא... אתם מציעים לי ללכת לעזה אבל אין לי שפה אחרת וילדות אחרת ומולדת אחרת, לליברמן וחבריו יש".
ח"כ בראכה כבר קשר מפורשות את המבצע לבחירות וטען כי "יש מי שמספסר בדם פלשתיני לצרכים פוליטיים". חברו ח"כ אחמד טיבי כבר היה פחות עדין, "סופרים גופות ובמקביל סופרים מנדטים ואת זה עושה בעיקר מפלגת העבודה", אמר טיבי ואז ענה לכל אלה ששלחו אותו לעזה או לחילופין לגלות נאמנות למדינת ישראל המותקפת ותהו "איפה היית שמונה שנים כשירו על שדרות". "כאדם הומאני אני מתנגד לפגיעה בחפים מפשע", אמר ח"כ טיבי, "אבל אני אומר זאת בגילוי לב ובצורה הברורה ביותר. בכל פעם שנפגע ערבי זה כואב לי יותר, כי מה לעשות הוא בן הלאום שלי". הנה ככה בלי להתנצל, בלי פחד ובלי מורא אומרים לנו חברי הכנסת הערביים בפרצוף, אנחנו בני הבית ואתם אורחים פה, ובנוסף מלמדים אותנו שיעור חשוב אך מכאיב מה פירוש להעדיף ולדאוג לבני עמך בנטיה אנושית טבעית בלי להתיפיף ולהיראות פוליטיקלי קורקט.