החל מינואר 2009 צ'כיה היא הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי לתקופה של חצי שנה. תפקיד הנשיאה התורנית הוא להתוות את סדר היום של האיחוד האירופי. מאז פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, ולנוכח כישלונו של האיחוד האירופי להשיג הסכם כולל על רפורמות חוקתיות, ובהתחשב בעובדה כי בקיץ 2009 ייערכו בחירות לפרלמנט האירופי, הועלו בקרב חוגים פוליטיים, כמו גם במאמרי פרשנות, ספקות באשר ליכולתה של צ'כיה, מדינה שהצטרפה לאיחוד רק בשנת 2004, ושזו לה הפעם הראשונה בתפקיד הנשיאה התורנית, לנווט מדיניות אירופית.
בין הטיעונים שהועלו הייתה התייחסות להיותה של צ'כיה מדינה מעוטת אוכלוסין ביחס (10 מיליון), מה שיקשה עליה להטיל כובד משקל בסוגיות הנתונות במחלוקת. זהו טיעון חסר בסיס בהתחשב בעובדה שסלובניה, מדינה קטנה אף היא, החזיקה בתורנות זו עד לפני חצי שנה. כמו-כן עובדה היא שהרפורמה החוקתית החשובה ביותר של האיחוד האירופי - אמנת מאסטריכט - הגיעה לגמר בתקופת נשיאותה של מדינה קטנה יותר - לוקסמבורג.
טיעון אחר היה שהמשבר הכלכלי מחייב הנהגה של מעצמה כלכלית גדולה. חוגים מסויימים השתעשעו ברעיון שצרפת תמשיך את תורנותה, לפחות בתחום הכלכלי, ואכן בנובמבר יצאה הודעה רשמית מארמון האליזה בדבר ועידת פסגה כלכלית שתיערך בפריס ב-8 לינואר 2009 להתוויית מודל חדש של קפיטליזם. אף טיעון זה קלוש ביותר. עד עתה ניכר כי כלכלת צ'כיה נפגעה פחות מכל מדינה אחרת באיחוד האירופי. יתרה מזו: נשיא צ'כיה וואצלב קלאוס הוא פרופסור בתחום הפיננסי, בעל דעות מוצקות ביותר באשר לצעדים שיש לנקוט להקלת המשבר, וכבר ברור מפרסומי משרד החוץ הצ'כי שהנשיאה התורנית של האיחוד האירופי לא תתעלם מהסוגייה הכלכלית בהתוותה את סדר היום האירופי.
אכן, קלאוס הוא "יורוסקפטי" מושבע, כלומר, הוא מתנגד לרפורמות החוקתיות המנוסחות ב"אמנת ליסבון", שמשמעותן היא העמקת האיחוד האירופי, וממילא צמצום הריבונות הלאומית של חברות האיחוד. הוא אף הצהיר על התנגדותו להנפת דגל האיחוד האירופי על בנייני ציבור בפראג, תוך שהוא מסביר כי מחווה כזו שקולה בעיניו להנפת הדגל הסובייטי בארצו בתקופה הקומוניסטית - הצהרה שגררה תגובה נזעמת מצד סרקוזי. ובכל זאת עמדה זו של הנשיא אינה גורעת מנכונותה ויכולתה של הממשלה הצ'כית להתווות סדר יום רלוונטי ויעיל לאיחוד האירופי.
נראה כי הרתיעה מהתורנות הצ'כית יסודה בפערי גישה עמוקים יותר בין "אירופה הישנה" - היא אירופה שלפני הצטרפות המדינות האקס-קומוניסטיות, לבין "אירופה החדשה" הכוללת את מדינות הגוש הסובייטי לשעבר שהצטרפו לאיחוד האירופי בשנים האחרונות. פער זה בא לידי ביטוי לא רק בהיות האחרונות קנאיות יותר לייחודן הלאומי ולריבונותן המדינית - נטייה טבעית לאחר שנות שעבוד ארוכות לברית המועצות, אלא גם בכל הקשור לפוליטיקה הבינלאומית ולכלכלה הגלובלית. צ'כיה, כמו גם פולין, מתקשות לקבל את מדיניות ה"כוח הרך" המאפיין את "אירופה הישנה" ביחס לטרור הבינלאומי, כפי שהן מתקשות לקבל את העמדה של "אירופה הישנה" החוששת להתחיל במהלכים רציניים כדי להכשיר את הדרך להצטרפותן לנאט"ו של אוקראינה, ואולי גם גאורגיה. תגובת האיחוד האירופי למלחמה הרוסית בגאורגיה אף היא התפרשה ב"אירופה החדשה" כמדיניות פיוס כושלת כלפי רוסיה, שמערערת את מעמדה הגאופוליטי של אירופה.
אכן, למרות התנגדות נמרצת מצד רוסיה וחששות מצד "אירופה הישנה" החליטה ממשלת צ'כיה (ההחלטה טעונה עדיין אישור הבית התחתון של בית הנבחרים) לאפשר לאמריקנים הצבת רדאר נגד טילים בטריטוריה שלה.
גם ביחס לישראל, ובאשר לבעיית הטרור האיסלאמי נשמעים בצ'כיה קולות החורגים מן המקהלה האירופית, הגם שמקהלה זו אינה מצטיינת בשירה הרמונית בדרך כלל.
קרל שוורצנברג שר החוץ של צ'כיה מזה שנה, שביקר לאחרונה בישראל, מוכר באירופה כאוהד ישראל, שאינו מהסס להביע דעתו הנחרצת בדבר זכותה של ישראל לנקוט באמצעים מלחמתיים נגד חמאס, כפי שנעשה בימים אלה. מי שהיה קודמו בתפקיד אלכסנדר וונדרה יצא אף הוא באומץ רב נגד הטרור האיסלאמי שאליו הוא התייחס ללא כחל ושרק מעל במות בינלאומיות כתופעה מסוכנת הנובעת לא רק מחוגי איסלאם קיצוני אלא כבעיה המאפיינת את יחס האיסלאם בכלל לתרבות המערב. לדעתו, הטרור האיסלאמי מציב אתגר עצום בפני החברה כמו גם המדיניות האירופית.
לא ייפלא, אפוא, כי חוגים מסויימים באירופה, ובייחוד צרפת, שמאז ימי דה-גול מתיימרת להנהיג את האיחוד האירופי, ואינה סובלנית לפי עמדות חריגות, מביטים בעין עקומה על הנשיאה התורנית הנכנסת של האיחוד האירופי.
