אם לא יחולו שינויים מהותיים בהתנהלות קברניטי ישראל, וסביר שלא כך יהיה, הרי שבעוד זמן לא רב, כאשר התותחים יפסיקו לרעום והחיילים יתחילו לחזור הביתה, נימצא כולנו במציאות שבה צה"ל נחל ניצחון צבאי מזהיר, ומנגד, ישראל נחלה תבוסה מדינית צורמת. לכל אלה אשר מבקשים להתנחם, ייאמר שזו לא הפעם הראשונה שכך קורה. האם זה מחויב המציאות? ברור שלא.
כאשר יצאנו למלחמה הנוכחית היה ברור לכל שצה"ל, בניצוחו המצוין של גבי אשכנזי, הוא צה"ל אחר ממה שהכרנו במלחמת לבנון השנייה: מסודר, מצויד היטב, מאומן, ממושמע, יודע היטב מה עליו לעשות. השבועיים של הלחימה מוכיחות שצה"ל הצליח בתוך שנתיים להתאושש מן המשבר שפקד אותו. לעת עתה הוא מוכיח כושר לחימה מצוין, תיאום טוב מאוד בין הכוחות השונים, ניהול מערכה כפי שצבא חייב לעשות. הייתה, ולמען האמת עדיין ישנה אפשרות לסיים את המערכה כשידינו על העליונה, רק בתנאי שהמדינאים יתעוררו כבר מן התרדמה השכלית שבה הם שרועים זמן רב.
מיידע לחזור על הקביעה הכה נכונה של קלאוזביץ כי "המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים", אלא שכרגיל, אצלנו היוצרות תמיד מתהפכות. החלטת מועצת הביטחון 1860 האחרונה איננה מבשרת טובות לישראל, בלשון המעטה. העובדה שחמאס אינו מוזכר בה כלל היא תבוסה צורמת לדיפלומטיה הישראלית. גם ההימנעות של ארה"ב מלהטיל וטו, מחד – גיסא, והעובדה שכל 14 החברות האחרות הצביעו בעדה, מאידך-גיסא, מדאיגה מאוד.
אם בזירה הצבאית הופקו לקחים ובעבודה קשה מאוד הגענו להישגים בלתי מבוטלים, הרי שהזירה הדיפלומטית הופקרה לחלוטין. אפילו ההסברה הישראלית מגומגמת, צולעת ובלתי יעילה, למרות כל המאמצים של משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה להראות הישגים כלשהם.
מן הנדודה בה אנו נמצאים יש רק שלוש אפשרויות:
1. המשך הפעולה אך בממדים הרבה יותר גדולים, שתכלול פגיעה במנהיגי חמאס הנמצאים בתוך הבונקרים של העיר עזה. המלאכה אפשרית בהחלט אלא שכאן עולות שתי שאלות: האם חיסולם של מנהיגי חמאס יגרום למיטוט הארגון? התשובה היא לא, אך מחיר כבד שהמנהיגים חייבים לשלם איננו מופרך כלל. השאלה השנייה היא, האם הסכנה שבמהלך מסוג זה לחיילי צה"ל כדאית מן הבחינה האסטרטגית? בהתחשב בתשובה לשאלה הראשונה, מובנת התשובה כאן. יחד עם זאת, קיימים אמצעים אחרים כדי לגרום להגעתם של מנהיגי חמאס, הפוליטיים והצבאיים למקום שהם מייחלים לו, היינו גן העדן. אסור לישראל להירתע ממהלך זה אם הוא אפשרי.
2. היענות ללחץ הבינלאומי והפסקת הפעולה תוך מספר ימים מבלי להגיע להישגים נוספים משמעותיים. ישראל לא תוכל לעמוד הרבה זמן מול הלחץ המופעל עליה, לכן מן התבונה שבימים שנותרו, על צה"ל להוכיח באמת ש"בעל הבית השתגע". עבור כך אין צורך לסכן חיי חיילים. ניתן להשיג את המטרה הזו באמצעות חיל האוויר, ארטילריה וטנקים.
3. ישראל מפסיקה את המהלך כולו על-פי המתווה של מועצת הביטחון. מובן מאליו שעבור ישראל קבלת המתווה היא מבחינת השגת יעדים מצומצמים יותר מאלה שכולם קיוו. הגרוע מכל היא העובדה שבמתווה אין ודאות שציר פילדלפי וצפון הרצועה יהפכו לשטח מפוזר ונשלט על-ידי כוח בינלאומי. ההחלטה של מועצת הביטחון מעומעמת למדי ואין לדעת מה תהיה הדינאמיקה של היישום.
ישראל חייבת לפתוח במלחמה הסברתית שבמרכזה האמירה האחת והיחידה: לא תהיה כל הפסקת אש עד שמדינות העולם, כולל מדינות ערב ובראשן מצרים לא ייטלו חלק משמעותי בהסדר. ללא נוכחות בינלאומית אפקטיבית, מגובה בהחלטה של מועצת הביטחון ופיקוח הדוק על יישום ההסכם, אסור לישראל למצמץ. יהיה הלחץ אשר יהיה, המנהיגים הישראלים חייבים לדאוג לאינטרסים של אזרחי ישראל. מי שחושש שמא הלחץ יוביל לסנקציות או דברים גרועים יותר, איננו מכיר את המציאות.
ישראל היא מדינה הומאנית הרבה יותר ממדינות רבות אחרות. אסור שיהיו לה ייסורי מצפון על מה שהמיט חמאס על הפלשתינים. גם במדינות ערב יודעים זאת היטב וסקרי דעת הקהל בתוך אותן המדינות מוכיחים כאלף עדים, שאפילו הרוב הערבי נגד חמאס ונגד פטרונו אירן. אי לכך, במאמץ משותף של כל אזרחי ישראל המגבים את מנהיגיה, יש סיכוי טוב להגיע להישגים סבירים ביותר שישנו את המציאות שידענו עד 27.12.2008.