ספק בעיניי אם מישהו יכול להציע הסבר שיניח את הדעת למה שקורה כעת ברצועת עזה, וגם למה שמתחולל מסביב למה שקורה שם. בעצם, אולי דעתם של כמה אנשים נחה בהסברים, המלומדים כביכול, של הפרשנים, אבל פגשתי לא מעט אנשים שההסברים המלומדים אינם מתיישבים על לבם. כאילו, המוח קולט את ההסברים, אבל הלב מרגיש שזה לא זה, שמסתתר משהו, שהחמצנו איזוו נקודה שבלעדיה כל ההסברים נשמעים מאולצים עד מפוברקים, אולי כי הם באמת כאלה, מאולצים וכו'. לכן ננסה אנחנו למצוא הסברים אמיתיים, וכדרכנו נעשה זאת בהסתמך על הכתוב בתורה, ובעיקר בפרשיות השבוע, החל מן השבת בה החלה הפעולה, בשבת פרשת ויגש.
לפני שניגש להסברים, נאזכר בקצרה את העובדות כפי שהן עולות מדיווחי החדשות, ונתחיל בפתיחת המלחמה שזכתה לכינוי "מבצע עופרת יצוקה". אחרי הבלגה של שמונה שנים, ישראל מגיבה ומכה בעוצמה רבה במשגרי הקסאמים ובשולחיהם, ומאז המבצע מתגלגל. כולם הופתעו מעוצמת התגובה, ויש כמה דברים שלא הצליחו להבין; א') מדינת ישראל הוכיחה שהיא יודעת לספוג בלי להגיב, ואפילו מציגה את זה כהוכחה לעוצמתה, אז למה עכשיו מגיבים פתאום? ב') מדוע מגיבים בכזאת עוצמה? איפה המידתיות? ג') להפעיל את צה"ל הגדול נגד קומץ טרוריסטים, זה לא משחק הוגן... הסעיף הזה די חופף לקודמו וגם לבא אחריו, ד') איך מעזים לפעול במקומות ישוב ובהכרח פוגעים ב"אזרחים חפים מפשע"?!
המבצע הזה החל ביום האחרון של חודש כסלו, שהוא גם ראש חודש טבת וחל בשבת פרשת מקץ. עניינה של הפרשה הוא החתירה העקשנית לאיחוד מחודש של בית יעקב לאחר הפירוד הקשה. 'טבת' זה משורש 'טוב' ועניינו של החודש הוא להתעצם עם הטוב שבאחדות המשולשת, ישראל עם התורה ועם הקב"ה. כסלו זה החודש של חג החנוכה, חג האור שמפיצה מנורת המקדש, ועוד יותר, האור שמפיצים נרות החנוכה. האור הזה מייצג את האור אין סוף שגנוז בתורה הקדושה, ואשר מתגלה ומופץ באמצעות עם ישראל. עולה אם כן שבהשגחה פרטית, מועד תחילתו של המבצע הזה מלמד על יעדיו הכמוסים. יעד ראשון הוא כנ"ל, חידוש האחדות של בית יעקב לאחר שהאחים הדרומיים היו מופקרים במשך זמן ארוך. יעד שני הוא חידוש הקשר עם הבורא יתברך, באשר נוהגים על-פי התורה ומכים בכל הכוח באויב המנסה לפגוע ביהודים. והיעד השלישי הוא להשבית את הכוחות המתאמצים להחשיך את העולם, ובכך לאפשר לאור נרות החנוכה, שהוא האור שאמור להפיץ עם ישראל, להתגלות בו.
אמרנו שהיעדים האלה הם כמוסים ולא מפני שמישהו מסתיר אותם, אלא מפני שלא מודעים להם. כי בגלוי, מה שרואים זה שזמן קצר לפני הבחירות, מחליטים סוף סוף לדאוג שיהיה שקט לאחים הדרומיים. כי איך יבקשו מהבוחר לשים בהם את מבטחו כמנהיגים לתקופה עתידית כלשהי, בעוד בהווה הם מגלים רפיון רוח מוחלט, שזה בדיוק ההיפך ממנהיגות? אלא שלצורך כך היה די במכה הראשונה, זו של יום השבת פרשת מקץ. במצב נורמלי, המחבלים היו אמורים להיכנס להלם ולשמור על שקט לפחות עד הבחירות. אלא שהמצב לא נורמלי וגם האנשים ממול לא כל כך נורמליים. הם מתעקשים על זכותם להמשיך במאמציהם לפגוע ביהודים בכל מחיר, וכך מתמשך לו המבצע עוד ועוד, פשוט כי אין ברירה. כי אי אפשר להפסיק אותו סתם כך, בזמן שהמחבלים ממול ממשיכים לירות.
המלחמה הזאת עדיין נמשכת, וכבר הגענו לשבת הרביעית, שבת פרשת שְׁמוֹת. מעניין לבחון את שלבי המלחמה לאורך שבועות אלו, ואת קצב מימוש יעדיה הגלויים והכמוסים, לאור הפרשיות שקוראים בתורה באותן שבתות. בשבת השנייה קראנו את פרשת ויגש. עניינה של הפרשה הוא האיחוד המחודש של בית יעקב, איחוד שנחשף על-רקע הערבות שנתן יהודה לשלומו של בנימין הצעיר. עד אז פעלו בגלוי רק כוחות האוויר של צה"ל, אבל ביום זה הצטרפו ללחימה גם כוחות הקרקע, וזה מבטא את מימוש הערבות ההדדית שנובעת מאחדות ישראל, כאשר כל העם מתגייס להגנת האחים המותקפים בדרום הארץ. בשבוע שלאחר מכן חווים כולנו את העובדה הידועה שדוקא בעת צרה מתגלה הטוב שבעמנו. בשבוע זה התגלה שוב, שאיש לא נותר אדיש למצוקתם של אחינו הדרומיים, וכמובן, שלב כולנו עם הלוחמים שם בדרום. זה היה השבוע של פרשת ויחי, בה מתברר כי דווקא במצרים, בעומק המצוקה והשיעבוד, מתגבש בית יעקב לעם ששמו עם ישראל.
אחרי השפל באה גֵאוּת
וכבר הגענו לספר שמות ולפרשת שְׁמוֹת הפותחת בפסוק: [א] וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. דיברנו בעבר על לשון ההווה בפסוק, הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, והסברנו מה שהסברנו. כעת נשים לב שהפטרת השבוע (לפי מנהגן של חלק מעדות ישראל) (ישעיהו כ"ז) פותחת גם היא במילה הַבָּאִים. [ו] הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל; וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל, תְּנוּבָה. (רש"י): הלא ידעתם מה עשיתי בראשונה (עם) הבאים למצרים; אשר השריש יעקב, צצו ופרחו שם, עד (אשר) מלאו פני תבל תנובה. תמיד יש קשר תוכני בין ההפטרה לפרשה, אבל לא תמיד הוא גלוי כל כך וגם לא תמיד זה רמוז במילת הפתיחה. במבט מן החוץ, בני ישראל במצרים נראו כעם שאין לו עתיד. עם של עבדים שלכל היותר יכלו לייחל להקלה בעומס השיעבוד, אבל אפילו לא לחלום על שיחרור מלא מכבליו. סביר להניח שכך זה נראה גם במבט מבפנים, שגם בין בני ישראל היו כאלה שחשבו והרגישו כך.
בפועל התברר שהשיעבוד במצרים שימש ככור היתוך שממנו יצאו בני ישראל לחירות מלאה, ונתגלו כעם מגובש ונצחי. לא זו בלבד, אלא שמאז ועד בכלל הם מעשירים את העולם בכל התחומים, עד למצב של וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל תְּנוּבָה. כמו כל עניין בתורה, גם התהליך הזה הוא נצחי והוא חוזר על עצמו שוב ושוב, בכל פעם במדרגה גבוהה יותר. אמרנו שאת הפרק הזה בישעיהו קוראים בשבת זו חלק מעדות ישראל, בעיקר האשכנזים. הספרדים קוראים בירמיהו (פרק ב') ושם מופיע אותו רעיון בלשון אחרת: [ג] קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה'. יש הרבה תבואה (אוכלוסיה) בעולם, אבל עם ישראל הוא רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כי קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', נבחרו על ידו יתברך לייצג אותו בעולם הזה.
הדימוי לפריחת האילן ולצמיחת התבואה, רומז לעובדה שאין שום יחס בין השלבים השונים, בין השלב של הגרעין הנזרע בארץ - המקביל לתקופת השיעבוד והצרות - ובין השלב של צמיחת הפירות והתבואה, המקבילים לתקופת הגאולה. בגרעין הנזרע אין שום טעם, וכשהוא לעצמו גם אין בו תועלת. רק לאחר טמינתו (ביטולו) בארץ, עשוי לצמוח ממנו אילן שישא פירות טובים, שכאמור, אין שום יחס בין איכותם לאיכות הגרעין ממנו צמחו, לא במראה, לא בריח ולא בטעם. על כך מדבר הנביא ישעיהו בהמשילו את בני ישראל הַבָּאִים למצרים לגרעין הנזרע בארץ. הנביא ירמיהו משתמש במשל התבואה, אבל הרעיון דומה; מגרעין אחד יוצאים גרעינים רבים וכו'.
כאמור, הצמיחה המועילה עשויה להתחולל רק לאחר ביטולו של הגרעין בארץ. ככה זה בעולם הצומח וכך זה גם בעם ישראל, הנדרש לצמוח ברוחניות ללא הפסקה, כי זה תפקידו - לשמש אור לגויים. כי אם יישאר נמוך חלילה, לא יאיר למרחוק. כדי שיתקיים בנו מה שאומר הנביא ישעיהו במקום אחר (פרק ס') [ג] וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ - עלינו להיות גבוהים מאוד, כך שהאור שלנו ייראה למרחוק. וכרגיל, הבעיה היא שאנחנו לא כל כך שמחים בתפקיד הזה ולא כל כך דבקים במשימתנו להאיר את העולם, אז התהליך הזה חוזר על עצמו כפוי עלינו מלמעלה. והפעם זה שקוף יותר מאי פעם בעבר. שהרי בראשות הממשלה - שבתוך שלוש שנים זו המלחמה השנייה שהיא מסתבכת בה - עומד מי שהכריז כי עייפנו ממלחמות וכו'. היו לו עוד כמה אמירות מטופשות, סליחה על הביטוי, וכולן מתנפצות לו ולנו בפרצוף התוהה איך ומתי זה ייגמר שם בדרום, והאם זה לא עלול להתפשט לצפון מתישהו.
ברובד הגלוי, האמירות ההן עודדו את המחבלים, שכן מהן למדו שיש שכר לרצחנותם המתמדת, הציונים התעייפו ממלחמות; הרי כך אמר ראש ממשלתם עוד לפני שחשב שיגיע למעמד הזה. אז לא להרפות, חשבו, להמשיך בלחץ, עוד מעט והציונים ייכנעו בפניהם ר"ל. הרי יש להם ראש ממשלה שעייף ממלחמות ושר ביטחון שברח מלבנון, מה עוד צריך כדי לנצח?! וכדאי להגביר את הלחץ לפני ששני אלה יישלחו לבתיהם בבחירות הקרובות... זה ברובד הגלוי. ברובד הנסתר - לעם ישראל בכלל ולכל יהודי בפרט יש שליחות בעולם הזה, והוא אמור לעשות את שליחותו. יהודי פרטי שבחר להתמנות לתפקיד של מנהיגות בעם ישראל, חייב להישאר צמוד לשליחותו של העם הזה בעולם. לא הוא קובע את יעדי השליחות ולא יעזור אם יכריז על עייפותו או יברח ממנה. ההשגחה הפרטית זימנה לשני אלה את ההזדמנות לתקן דרכיהם. לא בטוח שהם מודעים לכך, אבל איתם או בלעדיהם - עם ישראל צועד בביטחה אל עבר אותה צמיחה שמבטיחים הנביאים בהפטרות השבוע, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל, כי קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'.
