כשראיתי בטלוויזיה את מנהרות ציר פילדלפי השוקקות פעילות, המעליות החשמליות העובדות במלוא התפוקה וממשיכות להבריח אמל"ח מאדמת מצרים למרתפי עזה, נזכרתי בסיפור על אותו שוטה שאכל דגים סרוחים, חטף מלקות וגם גורש מן העיר.
במבצע "עופרת יצוקה" שכלנו בנים יקרים, מיליון אזרחים הסתתרו שלושה שבועות במקלטים ובממ"דים, מיליארדי שקלים נשלם למימון המבצע, שנאת ישראל בעולם זכתה ברוח גבית מצילומי גופות עשרות הילדים המרוטשים והבתים ההרוסים בעזה, ואחרון חביב, החייל גלעד שליט, שכדי לשחררו (הלוואי והוא עדיין בין החיים) נאנס לשחרר מאות רוצחים שידיהם מגואלות בדם יקירינו.
דברי הרהב "החזרנו את כושר ההרתעה של צה"ל" נשמעים נלעגים מול צילומי מנהרות רפיח המחדשות את מלאי הרקטות והפצמ"רים, ומנהיגי החמאס המנערים את האבק מבגדיהם, המגיחים שלמים ובריאים ממחילותיהם, מפקדי "הזרוע הצבאית" פושטים את התחפושת האזרחית שלהם, לובשים שוב את המדים המצוחצחים, עונדים את הדרגות, ומתייצבים במלוא השחץ מול המיקרופונים והמצלמות ומחדשים את קריאות הג'יהאד להשמדת ישראל.
וכל כך למה? זאת אומרים לנו בנינו הלוחמים, סדירים ומילואימניקים כאחד:
"מדוע לא נתתם לנו להשלים את המלאכה...?".
