באוקטובר 1966 הניחו מחבלים מפתח, שחדרו מירדן, מטעני חומר-נפץ ליד עמודי בתים ברחוב גדרה בשכונת רוממה בירושלים. לבתים נגרם נזק כבד, וחמישה תושבים נפצעו קל. בעקבות הפיגוע נזעק לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, עוד באותו הלילה לאזור הפיגוע, ואמר, "הפנקס פתוח והיד רושמת".
המשפט נכנס לאוצר הביטויים הישראלים - אך היה ריק מתוכן
1.
למה הגיע ראש הממשלה לאתר ברוממה?
באחד מהבתים הללו התגורר אז, למיטב זיכרוני, זאב בנימין, גיאולוג צעיר, שאביו היה ראש סיעת גח"ל בכנסת.
כעבור כמה שבועות פעל צה"ל בסמוע (
מבצע "מגרסה") שבדרום הר חברון. אך זה היה כיוון שקומנדקר מגדוד הצנחנים 890 עלה על מוקש מדרום להר חברון (שלושה חיילים נהרגו ושישה נפצעו). מדיניות ההבלגה פעלה, ועודדה את המחבלים להמשיך ולפגע ביהודים ובמדינתם - עד שפרצה מלחמת ששת הימים (לא בגללם).
המערכת הפוליטית הישראלית ותיקה מאוד. כבר בימי המנדט התווכחו על המונח,
"הבלגה" - אי-תגובה צבאית צמודה למעשי טרור ערביים. זה היה סלע המחלוקת בין "היישוב" המאורגן לבין "הפורשים" ובין "סיעה ב'" (ומפלגת "אחדות העבודה" שצמחה ממנה) האקטיביסטית לבין מפא"י ההיסטורית.
מאז שקמה הרשות הפלשתינית בעקבות הטעות, הנקראת "הסכמי אוסלו", נמשכת ההבלגה, ויש לה צורות מביכות. למשל, ירי ארטילרי אל הים, או למגרשים ריקים, וירי אל בניינים ריקים של הממשל הפלשתיני. כל זה עד שגדשה הסאה, או הגיעו בחירות, והממשלה נאלצה להגיב ממש - למשל, מבצע "חומת מגן" - וחוזר חלילה.
כלומר - במונחי אשכול - היד התעייפה, ונערמו פנקסים, ושום דבר אינו קורה - פרט להרתעה הישראלית, שאבדה ללא שוב, ומבצע "עופרת יצוקה" לא הצליח להקימה לתחייה.
"עופרת יצוקה" היה מבצע, ולא מלחמה. היקפו מוגבל - ממש כמו "חומת מגן". המבצע נכשל כיוון שלא נועד להשיג הישגים מדיניים, או ביטחוניים, אלא לשקם את תדמיתם של ציפי לבני, שרת החוץ, ושל אהוד ברק, שר הביטחון, ולמצבם מחדש בדעת הקהל הישראלית כמנהיגים נחרצים ולא כרכיכות.
מבחינה זו, היה למבצע "עופרת יצוקה" הישג חלקי בלבד - בינתיים זז קצת המחוג של ברק בסקרי הבחירות לעומת מקום חנייתו על סף המבצע.
האם היה ראוי להשלות את העם?
כן! מגיעה לעם מנהיגות כזו, כיוון שהוא בחר בה, ומבליג על מעלליה (ומחדלי הביטחון הנם רק זוטות בשלל מחדלי ממשלת הזדון).
אשכול, שהיה מנהיג די חכם (ולמען האמת, כיום מאוד מוערך - למרות מאמצי רפ"י לרצוח את אופיו. עיינו בערך "בדיחות אשכול"), ידע, שאינו יכול לסמוך על הצבא. ביצועיו בשנות השישים לא היו משופרים (להזכירכם, פעולות התגמול בתאופיק ובנוקיב לא היו הצלחות יותר מדי גדולות; "הקרב על המים" צלע; ומחבלי פתח פעלו בארץ די ללא הפרעה כבר כשנתיים). מאז לא העז, כנראה, ראש ממשלה להביע אי-אמון מוצהר, או משתמע, ביכולת צבאנו - למרות שנכשל לא-אחת קבל עם ועולם.
אשכול שייך לזן נדיר אצלנו - שרי ביטחון שאינם גנרלים - וחבל שהוא מתמעט. עמיר פרץ עשה לנו נזק חמור (כשם שדן חלוץ פגע ביכולת לשפר את צה"ל ה"ירוק" על-ידי יבוא בכירים מחיל האוויר), וירחק היום, שנראה אזרח בראש מערכת הביטחון. אך מה לנו עם נוסטלגיה כשיש לנו שר ביטחון כביר ואדיר, עטור צל"שים אפופי סודיות.
אלא שאשכול עשה...
"גם אמש (יום א', 1.2.09) תקף צה"ל מטרות ברצועת עזה. בין היעדים שהותקפו - מטה ביטחון של חמאס שהיה ריק מאדם, כמה אזורים ששימשו לשיגור רקטות ויעדים באזור גבול רפיח, שבו מנהרות רבות להברחת אמצעי לחימה. התקיפות בוצעו לאחר שאתמול נורו לעבר ישראל ארבע רקטות קסאם ו-13 פצצות מרגמה" - דיווח אתר Ynet - "לאחר התקיפות אמש, אמר שר הביטחון, אהוד ברק, ל-Ynet: 'כי למרות הימשכות הירי מהרצועה - אין כוונה לצאת למבצע גדול' [ההדגשות שלי - אב"ץ]".
נחזור לימינו עם
ציטוט אופייני: "צה"ל ימשיך להגיב למרות שמדובר בירי שאינו של החמאס, אך החמאס אחראי לכך. לדברי ברק, בסופו של דבר תהיה רגיעה, והירי הנוכחי הוא פרפורים, כמו זנב של לטאה הממשיך לקפוץ גם בלי ראש". כמובן, אלה דברי אהוד ברק, המפרש אותם -
"שר הביטחון אמר שאיש לא ילמד אותו ואת גורמי הביטחון איך יש לפעול, מתי לירות ומתי צריך לנצור את האש. ברק אמר כי לקריאות להכות בחמאס במלוא הכוח אין שום קשר להחלטת קבינט. 'אילו היה רוצה, הקבינט היה מחליט שאנחנו כובשים את עזה ונשארים בה כמה שנים וממוטטים את שלטון החמאס. לא זה מה שהחליט הקבינט. הקבינט החליט שני דברים: להחזיר את השקט לדרום, ואני אומר שאם לא נתלהם ונפעל בשכל השקט יחזור; והקבינט החליט לצמצום ההברחות מעזה, בתיאום עם המצרים'".
לאור מצב הביטחון - שר ביטחוננו דורש מישהו, שילמדו בדחיפות כיצד שומרים על ביטחון ישראל.
וכמובן, ברק צודק, שמערכת הבחירות קובעת את סדר היום, אך בהנהגתו ממשיכה המדינה לטבוע בביצת עזה - הרבה בגין טיפשות הסכמי אוסלו ולא מעט בגין ההינתקות האווילית.
כיוון שגדלתי על הרבה הומור יהודי, אני מקשיב לדברי מנהיגי ממשלת הזדון (אבוי לעם, שאלה מנהיגיו!), ומאמין לכולם... כולם מבינים וכולם חכמים וכולם נועזים, וכולם מובילים אותנו אל המדרון החלקלק, שאין מפלט ממנו אלא התרסקות מוחלטת.
ברק ולבני ברחו מהכרעת חמאס, כדי לנהל את המאבק החשוב ממנו, לדעתם - לבחירתם בעוד כשבוע. עם ישראל אינו חשוב להם, אלא כמנוף לממן את המשרות לעוזריהם ולספק את צורכיהם. מעולם לא היה מצבנו כה קשה - אך ורק בגלל מחדלי ממשלת הזדון - ותגובותיה כה דלות. כפי שהגדרתי, לצערי: הרבה רעש וצפצופים.