לשכת עורכי הדין מתיימרת
להגן על הציבור מפני עורכי-דין סוררים. אני, לפי תומי, סברתי - ועדיין סבור - כי ההגנה הזאת, כפונקציה שלטונית, צריכה להיות בידי המדינה, ולשכת עורכי-הדין צריכה להגן על חבריה, אבל זו אופרה אחרת:
הבלוף הגדול!!! איך הצליחו עסקניה של לשכת עורכי-הדין להונות את הבג"צ?
ונשאלת השאלה על מה לא נחה הלשכה ולא חסכה כל מאמץ כדי להעיף אותי מהמקצוע,
אחרי שמוסדותיה-היא הגדירו אותי כמקצוען ואידיאליסט, אשר "פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית".
ההיגיון אומר שאחרי הגדרה כזאת הלשכה הייתה מציגה אותי כדוגמה-ומופת לשאר עורכי-הדין, ורצה להעניק לי את פרס לשכת עורכי-הדין על פעולה לתועלת הציבור, אבל
האינטרס הציבורי הוא הדבר האחרון המעניין אותם.
מה כן מעניין אותם?
האינטרסים של עסקני הלשכה הם
שררה, כוח, מעמד וממון.
האינטרס של השופטים הם
לסתום את פיותיהם של המבקרים.
נו, וכאשר עסקני הלשכה מתפרנסים מהופעה בפני השופטים, מה הפלא שהם מלקקים לשופטים, על חשבון האינטרס הציבורי לקיים את חופש-הביטוי, נשמת-אפה של הדמוקרטיה, ולשמור על כך ששום רשות ציבורית לא תהיה חסינה מהביקורת הציבורית.
ולכן הם הרוויחו ביושר את התואר
משטרת המחנה.
איך הם עושים את זה, או: על זכויות הנאשם בדין המשמעתי
כדי להבטיח את זכויותיו של הנאשם במשפט הפלילי קיימים דיני הראיות וחוק סדר הדין הפלילי, וגם בחוקי העונשין קיימות, בצד האיסורים הפליליים, גם הוראות המגינות על הנאשמים.
סעיף 69 לחוק לשכת עורכי-הדין (להלן: חלע"ה) ישנה הוראה לפיה בית-דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא הייתה כשרה להתקבל בבית משפט.
אבל בבתי-הדין של הלשכה מקבלים בלי ניד עפעף - בלי "טעמים מיוחדים", בלי טעמים "רגילים" ובלי "שיפרט בהחלטתו" - כל מה שהקובל מגיש, כל פיסת-נייר המתעופפת ברוח, בלי שאיש יעיד עליה דבר כלשהו.
בחוק העונשין ובחסד"פ קיימות רמות שונות של עונשים, לפי חומרת העבירה, וקיימות הוראות בדבר התיישנות וכו'. בחלע"ה אין דבר כזה: גם על עבירת-המשמעת הקלה ביותר אפשר להוציא מהלשכה לצמיתות, ועל התיישנות -
עבירות משמעת דינן כמו עבירות לפי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, או לפי החוק למניעתו של הפשע השמדת-עם: על כל אלה אין התיישנות.
ואיך הם מנהלים את ההליכים המשמעתיים?
סיפרתי פעם לחבר, שופט-(בדימ.), על דיון בו הדיינים נכנסו לדבריי שוב-ושוב, ושאלתי אותו
כמה פעמים הם פרצו לדבריי במהלך טיעון של כשעה אחת?
ענה לי:
עשרים.
והתשובה הנכונה:
608 (שש מאות ושמונה!) התפרצויות לדברי, במשך שעה, על-פי הפרוטוקול!
וזה, אגב, היה בהרכב חסר...