ברק אובמה עושה בימים אלה את צעדיו הראשונים כנשיא. הציפיות מרקיעות שחקים וכמוהן עלולות להיות גם האכזבות. בישראל יש המצפים שיתערב ביחסיה עם הערבים, בתוך ארץ ישראל ומסביב לה, ויש המצפים שלא יתערב בכך, שיכבד את ריבונותה ואת הדמוקרטיה והאינטרסים שלה, ולא יחזור על שגיאות קודמיו.
הנשיאים קלינטון ובוש נתנו יד, גם אם בדיעבד, לתהליכים שגויים ומסוכנים שהתחילו דווקא בישראל. הראשון הוא "תהליך השלום" שהתחיל באוסלו על-ידי הוזים ישראלים שבסופו של דבר גררו את ראש הממשלה רבין למלכודת שבמעמקיה נרצח, הפתיעו את הנשיא קלינטון וגרמו לו להעניק חסות להסכם מסוכן ומפוקפק שעליו חתמה ישראל עם ארגון הטרור הערפאתי. שמונה שנות נשיאותו של קלינטון היו כמעט חופפות לשנים שבין החתימה המבישה על הסכם אוסלו בספטמבר השחור 1993 ועד למלחמת אוסלו - התוצאה הצפויה מראש והבלתי נמנעת של הסכם זה - שנפתחה בספטמבר השחור 2000 על-ידי רשות הטרור הפלשתינית בהנהגת ערפאת, חתן פרס נובל לטרור.
התהליך המסוכן האחר הוא "חזון שתי המדינות" של הנשיא בוש ו"תהליך ההינתקות" של ראש הממשלה שרון, שעננת חשדות פליליים אפפה אותו, ואשר הפתיע את בוש, שכמובן לא יכול היה להיות יותר ציוני משרון. התוצאה של גירוש היהודים מבתיהם בארצם - מעשה שאיננו יהודי ואיננו דמוקרטי ואיננו מוסרי, ואשר צריך לקומם כל מי שזכויות האדם יקרות לו באמת - אף היא הייתה צפויה מראש ובלתי נמנעת: המלחמה בעזה מול האויב הפלשתיני, החמאס שנבחר על-ידי הפלשתינים עצמם ומבטא את רצון הרוב מביניהם.
מאז 1993 יזמה ישראל במו ידיה את השקרים כאילו השלום מותנה בהקמת מדינה פלשתינית בלב ארץ ישראל המערבית וכאילו אין הבדל בין היעדים של החמאס לאלה של רשות הטרור הפלשתינית. למרות שההונאה גלויה ומדממת, השמאל בישראל מסרב להכיר באחריותו למלחמות שהביא, ו"העולם" אינו יכול להיות יותר ציוני מ"מנהיגי" ישראל. הסכנה המאיימת על אובמה היא שיאמין אף הוא בשקרים הללו, יתחיל את דרכו ברגל שמאל, וייכשל כמו קודמיו. לא על דרך אוסלו תהיה תפארתו.
שלום אמת אפשרי בין מדינות דמוקרטיות, הנאמנות לערכים משותפים של זכויות האדם וערכים אוניברסליים שניתנו לעולם דווקא על-ידי עם ישראל. שלום יחסי אפשרי בין מדינות שלפחות אחת מהן אינה דמוקרטית רק אם יתקיים ביניהן מאזן הרתעה. מעשיהם ומחדליהם של מנהיגי ישראל בשנים האחרונות שוחקים את ההרתעה הישראלית, ובכך מרחיקים את השלום ומקרבים את המלחמה.
התנאי הבסיסי להצלחת אובמה הוא השתחררות מרעיון הנפל של "חזון שתי המדינות", המתבסס על הנחה מוטעית כאילו ארץ ישראל המערבית, בין הים לבין הירדן והמשתרעת על 22% בלבד מארץ ישראל השלמה באמת, ההיסטורית והמנדטורית - ניתנת לחלוקה. מדובר ביחידה גיאו-פוליטית אחת, ואין בה מקום לשתי מדינות.
מאז אוסלו 1993 נשלטת ישראל על-ידי נטיות אובדניות ועל-ידי שטיפת מוח כאילו ניתן להגיע לשלום באמצעות התאבדות: שקר הקמת מדינה פלשתינית. האמת היא שהאינטרס הישראלי (והאמריקני) מחייב הינתקות מהשקרים שדירדרו את ישראל ושכניה מאז. יש להשליך את "חזון שתי המדינות" לפח. שלום לא יצמח ממנו.
במקום להתחיל ברגל שמאל יכול אובמה לפתוח במחווה שלא עשו קודמיו שנכשלו: לשחרר את יונתן פולארד, שלא גרם לארצות-הברית ולו חלק קטן מהנזק ומהכאב שגרמו לישראל ערפאת, אבו-מאזן, איסמעיל הנייה וחבריהם. בהמשך יכול אובמה להצליח רק אם יגמול את ישראל ממצעד האיוולת של העומדים בראשה, בשיתוף עם קודמיו. סיסמתו הייתה שינוי. התנאי לשינוי: שיזנח את ה"חזון" האבסורדי ושלא יתחיל את כהונתו ברגל שמאל.
במקום להידבר עם אובמה ואנשיו על המשך מצעד האיוולת של הקמת מדינה פלשתינית, על הממשלה הציונית שתקום בישראל לשנות כיוון, לחדול מלהקים מדינה לאויב, ולחזק את מדינת היהודים, בלי לפחד כלל.