בעצם ימים אלו מתחייבת מפלגת ש"ס כי תתמוך בליכוד, אהוד ברק וציפי לבני מצהירים כי "ישבו עם ליברמן" (וזאת למרות תחושת המיאוס שחשים מליברמן מספר שרים במפלגת העבודה), וכל מפלגה רוקחת הבטחות מהבטחות למפלגות האחרות (במסגרת הסכמים קואלציונים) כמו גם לחברים בתוכה (אתנן תיקים).
האם 'הסכם קואלציוני' הוא חוזה לכל דבר או עניין, אשר חלים עליו דיני המשפט הציבורי, או שמא הסכם זה הינו עניין למשפט הציבורי לענות בו? לאור ריבוי ההסכמים הקואלציונים בישראל, נדרש בית המשפט העליון לא פעם לדון בהסכמים אלו.
הגם שהיום מואשם בית המשפט העליון ב"דריסת רגל ברשויות אחרות", בפועל התערבותו בפעילות הכנסת והממשלה מתונה. אולם מי שמקטרגים כנגד התערבותו של בית המשפט בחיים הפוליטיים כיום, שוכחים לאותו בית משפט עליון את חסד נעוריו: בית המשפט העליון, בשפיטתו ובהתערבותו בהסכמים הפוליטיים, יצק נורמות של טוהרה שלטונית אל תוך הסחי המדמנני הזה הקרוי "הסכמים פולטיים".
בהקשר להסכמים אלו קבע בית המשפט העליון כי
"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". כשהוגדשה הסאה בראשית שנות ה-90', עם ה'תרגיל המסריח' של שמעון פרס (שחבר לחרדים בזמנו כדי להפיל את ממשלת האחדות עם שמיר), היה זה בית המשפט העליון שיצק הגינות שלטונית לסחי הפוליטי וקבע, בפסק דין מכונן וחשוב, כי על הסכמים פוליטיים להיות גלויים (משהו שמבקריו אינם זוכרים לו).