עם תום מערכת הבחירות יחל מיידית משא-ומתן קואליציוני כשסוגייה מרכזית שתעלה על שולחן הדיונים היא העלאת קצבת הילדים. זוהי סוגייה טעונה מאוד מכמה היבטים כשהוויכוח המרכזי נקשר לנושא העוני. בעוד שהמפלגות החרדיות, ובראשן שס, דורשות להגדיל משמעותית את קצבאות הילדים כדי לצמצם מיידית את מימדי העוני, טוענים מנגד אנשי האוצר וממשלות ישראל בשנים האחרונות שהעלאת קצבאות הילדים תהווה בזבוז של כספי התקציב, ולטווח הארוך רק תחמיר את מימדי העוני בשל עידוד הילודה בקצבאות אלו או בשל עידוד לבטלה ולחוסר לקיחת אחריות מצד ההורים.
אלי מול לבני
תמצית העניין התרחשה באוקטובר האחרון במסגרת המשא-ומתן הקואליציוני שהתפוצץ בסופו של דבר כששס דרשה תוספת של מיליארד שקל בשנה לקצבאות הילדים, ואילו ציפי לבני הסכימה להיענות רק ל-650 מיליון שקלים בשנה. לבני טענה שהיא לא מוכנה להיכנע לסחטנות ואלי ישי טען מנגד שאם לדאוג "למיליון ילדים רעבים" זו סחטנות, אז הוא גאה להיות סחטן. כמובן שמעורבים בהתנהלותו של ישי ענייניים הלכתיים של מצוות פרו ורבו וכן אינטרסים פוליטיים של מפלגתו, אך מעניינת דווקא ההצהרה הפופוליסטית הזו שלו. כמו-כן מעניינת הנכונות העקרונית של לבני להקצות 650 מיליון שקל נוספים לקצבאות. ככל הנראה, סכום זה יהיה האופציה המינימלית במשא-ומתן הבא וקיים סיכוי שהממשלה החדשה תסכים להיעתר ולהוציא תוספת של סכום גבוה מזה בשנה. חשוב לקחת בחשבון שלקבוצות האינטרסים למען קצבאות הילדים קיים סטנדרט התואם נורמה של תשלום גבוה על קצבאות הילדים כפי שהיה נהוג עד תחילת העשור, לפני הקיצוץ הרחב.
לשולחן הדיונים
בשנת 2003, עם תחילת תהליך הקיצוץ בקצבאות, הוציאה המדינה על קצבאות הילדים 5.91 מיליארד שקלים. ב-2005 ההוצאה עמדה על 4.30 מיליארד שקלים, וב-2008 על כ-4.78 מיליארד שקלים. כך חסכה המדינה כ-1.4 מיליארד שקל בשנה בממוצע (או כ-6.5 מיליארד בחמש השנים שחלפו). לעומת זאת, בשנת 2003 קיבלה משפחה ולה 6 ילדים קצבה חודשית בסך 2,350 שקל ועל כל ילד נוסף קיבלה 639 שקל. לעומת זאת, בשנת 2008 קיבלה משפחה עם 6 ילדים רק 1,497 שקל בחודש ו-337 שקל על כל ילד נוסף. משפחה שכזאת "הפסידה" כ-10,000 שקל בשנה (או 50,000 שקל בחמש שנים). ככל הנראה, יועלה בקרוב על שולחן הדיונים ניסיון לאזן את הסכומים וכדאי אולי לנסות לנתב זאת לכיוונים נכונים כדי ששני הצדדים יוכלו לצאת מסופקים.
פתרון יצירתי
על כן אני מציע
לחשוב על פתרון יצירתי במסגרת קצבאות הילדים שמצד אחד יצמצם את מימדי העוני לטווח הקצר, ומצד שני לא ירחיב אותו לטווח הארוך וזאת בהנחה שהממשלה מוכנה להקצות לתחום זה במינימום כ-650 מיליון שקלים נוספים בשנה. ההצעה שלי היא באופן שוטף להשאיר את גובה הקצבאות על כנן ואילו לתת תוספת מוגדלת כאשר בן הזקונים במשפחה מגיע לגיל 5. תנאי נוסף הוא שהמדינה תגביל את ההטבה הזאת לפרק זמן של חמש שנים במקביל. הרעיון הוא שמצד אחד התגמול המוגדל יהווה הקלה משמעותית בהיקף העוני של משפחות מרובות ילדים (צמצום העוני לטווח הקצר והבינוני), ומצד שני משפחות מרובות ילדים ועניות, שיבחרו לקחת אחריות, לא יביאו ילד נוסף כדי שהילד האחרון יגיע לגיל 5 על-מנת לקבל את התגמול המוגדל (צמצום העוני לטווח הארוך).
כמובן שמבחינת המדינה מספר השנים להענקת התגמול המוגדל צריך להיות מוגבל לתקופה קצובה כדי לא ליצור מצב בו יש עידוד ארוך טווח למשפחות גדולות, כי בסופו של דבר יהיה בכך פרס על ריבוי ילדים.
מענייני שמים לענייני היום-יום
סביר להניח שמשפחות דתיות לא יקבלו את הפתרון בתחילה ברמה ההצהרתית, אבל ייתכן שחלקן יפעל בהתאם מתוך הכורח והרצון לנהל חיי רווחה טובים יותר. לראיה, אנו רואים בשנים האחרונות יותר ויותר חרדים המנסים להשתלב בשוק התעסוקה למרות שהם אמורים להתמסר כביכול לענייני שמים.
אכן, הצעה זו איננה מושלמת, אך נראה שביחס להשלכות השונות של הפתרונות האחרים היא יוצרת איזון בין האינטרסים של הגורמים השונים. הצעה שכזאת, רצוי מאוד שתתקבל על אלי ישי, שכן הוא יוכל להוכיח שהוא בו-זמנית חושב על האינטרס של המדינה ועל טובת המשפחות בטווח הארוך. אם ידחה אותה תהיה בכך הוכחה שלשס אין באמת אחריות חברתית וכלכלית, והיא מעוניינת לשעתק עוני, לצמוח ממנו ולהתקיים על חשבונו.