הדיבורים על שיקום המפלגות שהובסו בבחירות הם, לעניות דעתי, חסרי משמעות, איך משקמים מפלגה? מהי בכלל המשמעות של המונח שיקום? האם פירושו של דבר להציל את המפלגה מפשיטת רגל כספית? האם בעידן בו הציבור ממילא מוכן לנוע בהמוניו ממפלגה למפלגה לפי מצב רוח וסיסמאות קליטות יש משמעות למפלגה כארגון, או כפרוגראמה רעיונית? האם מישהו מגיע בכלל לסניף המפלגה לצורך התחדשות רעיונית, או אפילו לצורך קשרים חברתיים? האם מתקיימות בכלל אסיפות בחירות במתכונת של פעם?
פעם חשבתי שהגופים היחידים המתפקדים איכשהו כמפלגות במשמעות שהייתה מקובלת למושג זה הן המפלגות הקטנות. בהמשך הבנתי שאף הן לא בהכרח פועלות כך. קשה להגדיר את אגודת ישראל כמפלגה מאחר שהיא פדרציה של קבוצות חרדיות המתאחדות לצורך הבחירות. אם נבחן היטב, הרי שגם מרצ נוסדה כצירוף של שלוש רשימות ועד היום קיימות בה קבוצות שונות ונבדלות. כאשר נשמעו הצעקות להדיח את חיים אורון, משמען היה גם לשלול ייצוג בכנסת מהקיבוץ הארצי - גוף בעל אינטרסים חשובים. בכלל, בעידן הפריימריז קיים גם הבדל ברור בין חברי המפלגה המשוקמת ומי שמצביעים עבורה.
כל גוף פוליטי שיש לו נציגות בכנסת ונהנה ממימון ממלכתי יוכל לקיים מסגרת ארגונית, זו או אחרת, לבחור מזכ"ל ויו"ר אם זה נחוץ, ולנהל פעילות שוטפת. לכל אלו אין קשר לשיקום. אם מפלגות היסטוריות כמו העבודה והליכוד יכולות להצטמצם כל אחת בתורה ל-13-12 מנדטים, אזי המשמעות היא שהצבעה שבטית כפי שהייתה בעבר כבר לא קיימת יותר (גם לי לקח זמן להפנים שינוי זה) וניתן לשאוב המוני בוחרים לתוך מרכז חסר זהות ברורה. המפלגה כמותג אין בכוחה אפילו לשמור על מינימום הכרחי של תמיכה שבטית. רובו של הציבור החילוני היהודי יכול לנדוד בנקל ממפלגה למפלגה ואפילו המעבר בין הגושים כבר אינו מרתיע.
הריסות מפלגת העבודה
מפלגת העבודה לא תהפוך למפלגת שלטון, או למפלגה השנייה בגודלה, בגלל הליכי שיקום. כמי שמאמין שמפלגה חייבת להציג דרך רעיונית צר לי לומר שגם קיומה של דרך כזו לא מבטיח ניצחון בבחירות. לעומת זאת, מנהלי קמפיין טובים ומשרד פרסום מוצלח יכולים, לצערי, להכריע את המערכה.
ביחס למפלגות אליטיסטיות כמו מרצ, או מפלגות הימין הקטנות, בהן מתקיים אולי דיון רעיוני, הן אינן פונות לקהל הרחב ואי-אפשר לדבר על המונח שיקום ביחס אליהן כי הגורם לגודלן הוא אידיאולוגי במהותו - בהגדרה, מפלגות אלו אינן יכולות לפנות לקהל הרחב.
"שיקום" הציבור - אפשרי?
אי-אפשר "לשקם" כיום מפלגה גדולה מאחר שאי-אפשר כנראה לשפר את רמת הדיון הציבורי והתקשורתי בכל הנושאים שעל סדר היום הציבורי. לציבור הרחב פשוט אין סבלנות לעיסוק בנושאים אלו. ניתן בקלות לשכנע את הציבור, ברגע הנכון ובסיסמה קליטה שנסיגה לגבולות 67' היא הישועה, ובתוך זמן קצר לשכנע אותו לנטוש אמונה זו ולא לזכור שפעם החזיק בה.
ניתן בנקל לשכנע את הציבור לוותר על מחויבות לרעיונות חברתיים ולערכים מופשטים כמו "צדק חברתי", "זכויות האדם", "שלטון החוק" וכיו"ב, מושגים שממילא אינם אומרים לו הרבה. אולי זהו החינוך ואולי זו תרבות הצריכה, ואולי אלו ערוצי הטלוויזיה המטמטמים, אבל מתי התנהל באמת ויכוח על נושא ציבורי חשוב ואשר התעלה מעל להעלאת סיסמאות פשטניות.
תמיד לאחר בחירות יש התוהים כיצד ניתן לגשר על "השסע" בעם. בצער, אולי, יש לקבוע שאין כרגע שסע בעם וזה אינו בהכרח סימן טוב. עברנו מערכת בחירות רדומה, רדודה בתוכנה, ומערכת בחירות זו משקפת את העובדה שרוב הציבור חש שהוא נמצא בקניון פוליטי וחיפש אחר הנחות ומבצעים מיוחדים. אם היו עימותים מרים וקשים הם היו בתוך קבוצות שוליות יחסית שיש להן מחויבות רבה יותר לדיון האידיאולוגי. כל זה עשוי להשתנות בזמן של משבר אמיתי ורק אז.
המשבר הכלכלי נעלם
הדבר הבולט במערכת הבחירות הזו, הוא ההתעלמות מהמשבר הכלכלי הקשה שאנו רק בתחילתו. התקשורת עסקה רבות במשבר זה ועוד לפני פרסום הנתונים הרשמיים כבר ידענו שאנו בעיצומו של גל פיטורים, ואף על-פי כן, דיון במשבר ובדרכי הפעולה כמעט ולא היה, ובוודאי שלא השפיע על מערכת הבחירות. היחיד שניסה להעלות את סוגיית הפיטורים ההמוניים בבחירות היה אהוד ברק ותראו לאן הגיע.
הכל מסכימים שהסיסמה היעילה ביותר במערכת הבחירות הייתה "או ציפי או ביבי". הציבור מצפה היום, כאפשרות פוליטית סבירה לכך שנקבל גם את ציפי וגם את ביבי ולא מתרגש מהסתירה, מה שמלמד על מחויבות הבוחר ל"רעיון" שהניע אותו לבחור בקדימה. פחות או יותר זהו העומק של הדיון הציבורי כיום.