מחויבות הנבחרים: אחת הסיבות לשיעור ההשתתפות הנמוך יחסית (פחות משני שלישים) בבחירות הוא התסכול של הבוחרים מהתנהגותם של הנבחרים העושים בקולות שניתנו להם כבתוך שלהם, ולעתים אף בניגוד מוחלט למצע שלפיו נבחרו. הדוגמא הבולטת היא ה"הינתקות" של שרון. ללא קשר להשתייכותם המפלגתית של חברי הכנסת, לפחות ההגונים שבהם - ויש כאלה - טוב יעשו אם יחוקקו חוק שיגדיר את חובתם של הח"כים למצעיהם ולבוחריהם.
שינוי שיטת הבחירות: רבים מדברים היום על הצורך בשינוי שיטת הבחירות, ואנשי התקשורת, שרבים מהם שטחיותם אומנותם, חוזרים על "הצורך" כמצוות אנשים מלומדה. אבל, לא כולם מתכוונים לאותו שינוי מיוחל. יש המתכוונים למעבר למשטר נשיאותי, יש החושבים על מעבר לשיטת בחירות אזורית או מעורבת יחסית-אזורית, ויש המסתפקים בהגדלת אחוז החסימה. מן הראוי שהמשתתפים בדיון הציבורי יבהירו למה כוונתם, ולא ידרשו שינוי סתמי.
התהליך המדיני: השיח התקשורתי בישראל מדקלם את תעמולת לבני ואנשיה ומתייחס לממשלת נתניהו בחשש, כאילו זו תביא למבוי סתום בתהליך המדיני. מדובר באותו "תהליך שלום" המוביל למדינה פלשתינית לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך. אם יש תקווה בתוצאותיהן של בחירות 2009 הרי זו גלומה דווקא בהקפאתו של התהליך ההרפתקני וההרסני ולא בהנצחתו. תקשורת חוקרת ואחראית הייתה צריכה לבחון גם גישה מדינית אחרת, ולא לדבוק באחידות חסרת ביקורת ב"שלום עכשיו", שאינו אלא טרנספר ליהודים עכשיו, ולפיכך - בדומה לטרנספר לערבים - איננו מוסרי ואיננו בר-ביצוע.
ממשלה חלשה: תוצאות הבחירות מלמדות שכל ממשלה שתקום תהיה חלשה וקשה לניהול. האם ממשלה חלשה היא בהכרח ממשלה רעה? כאשר צפוי לחץ כבד, פנימי וחיצוני, להמשיך את "תהליך השלום" הרה-הסכנות, ייתכן שיש יתרון דווקא לממשלה חלשה, שלא תוכל להגיע להסכם עם היו"ר החלש של רשות הטרור הפלשתינית, וממילא גם לא תוכל לבצע הסכם כזה.
ממשלת אחדות לאומית: בשיח התקשורתי בישראל המונח ממשלת אחדות לאומית שמור לממשלה בין המרכז (הליכוד) לבין השמאל (קדימה/העבודה/מרצ). מדוע לא ישמש ביטוי זה גם לממשלה בין המרכז (הליכוד) לבין הימין?
ממשלת ימין קיצוני: הקשת הפוליטית הישראלית שונה מקשתות בדרך כלל: יש בה קצה אחד בלבד, הקצה הימני. בצד השני יש "מתונים", אבל לא קיצונים. רבים מזהירים היום מפני הקמת ממשלה שבסיסה מצומצם (65 ח"כים) של נתניהו עם הימין "הקיצוני". היכן היו המזהירים כאשר חבר יצחק רבין אל השמאל הקיצוני והקים איתו ממשלה שבסיסה היה מצומצם עוד יותר (56 ח"כים בלבד, ועם תמיכה ערבית מבחוץ) שהובילה לאסון אוסלו?
(כמעט) רבע מהעם בחר לבני: יצחק בן-אהרון קבע בעקבות בחירות 1977 שיש להחליף את העם. קשה שלא להיזכר באמירה בלתי-נשכחת זו כאשר בבחירות 2009 כמעט רבע מהבוחרים נתנו קולם לציפורת החוץ, מי שהייתה שותפה בכירה לכישלונותיה של ממשלת שתי המלחמות ומי שנמכרה לציבור כאקונומיקה, למרות שבכל רגע יכלה להפיל את המושחת בראשי הממשלות ונמנעה מלעשות כן.
כנסת בלי טרנספריסט: כאשר שורות אלה נכתבות לא ברור עדיין מה יהיה טיבה של הממשלה ומי יהיו שותפיו של נתניהו. אבל, חידוש מעודד בכנסת ה-18 הוא העדרו של ח"כ אבשלום (אבו) וילן, האיש שבראיון להארץ צידד בשימוש באש חיה כדי לגרש יהודים מבתיהם אם לא ייאותו להיות מגורשים מרצון. מדוע שתקו מערכות המשפט ואכיפת החוק וצדקני התקשורת וזכויות האדם למשמע דברים מקוממים אלה של הטרנספריסט ודומיו? אף איש ימין, קיצוני ככל שיהיה, מעולם לא הציע לגרש ערבים באש חיה.
תביעותיו של ליברמן: מסע ההפחדה כלפי אביגדור ליברמן, תדמיתו ומפלגתו, מנע ומונע דיון ענייני בכמה מתביעותיו. גם בלי להיכנס לעובי הקורה בנושא "ברית הזוגיות", ברור לחלוטין שהמצב הנוכחי, שבו מאות אלפי ישראלים הם פסולי חיתון ואינם יכולים להינשא בארץ, אינו יכול להימשך. דווקא מי שמתנגד לנישואים אזרחיים חייב לקדם פתרון לאותם ישראלים. ובמקביל, חשוב להקל ולזרז את תהליכי הגיור, באופן שבו רבים מאלה שבחרו לעלות לישראל, לחיות בה ולשרת בצה"ל יוכלו להיחשב כיהודים ולהתחתן כיהודים, גם אם ביום עלייתם לא היו יהודים לפי ההלכה. מי שמתנגד לכך חוטא לאותם אנשים שבחרו להצטרף אלינו, וגם מוותר על דרך חשובה לצמצום הבעיה הדמוגרפית.
ההחמצה החילונית של הכתומים: אלברט איינשטיין נהג לומר שטיפשות או אי-שפיות הן הנטייה להמשיך לעשות את אותם הדברים שוב ושוב ולקוות לתוצאות שונות. האם לא יהיה זה נכון ליישם אמירה זו גם לגבי השידור החוזר של האיחוד הלאומי, שוב כרשימה דתית למרות שבהסכם הקמתו אינו מוגדר כך, ושוב תוך התעלמות מקיומם של רבבות נאמני ארץ ישראל חילונים וויתור מודע ושגוי על קולותיהם? הח"מ הזהיר שוב ושוב שמי שמוותר על קולות אלה עלול לגרום לאובדן ארץ ישראל, אבל קולו היה בבחינת קול קורא במדבר מול שמרנותם של מי שחושבים ומדברים בשפה המפד"לית, גם כאשר לא צעדו ברשימה משותפת עם המפד"ל. התוצאה: רשימה שאיננה ניתנת לשיווק לציבור באזור תל אביב וגוש דן, והישג זעום בבחירות.
המפתח לכהונת שר: תמוה הקשר בין גודל הקואליציה לגודל הממשלה. מדוע קואליציה רחבה מחייבת ניפוח הממשלה ולא הגדלת מספר הח"כים המקנים תפקיד שר? וחשוב מכך: הגיעה העת לקבוע בחוק יסוד את מספר משרדי הממשלה (12) ומהותם, ולמנות שרים לפי כישוריהם ולא לפי (אי-) התאמתם לתפקידם.
דרך לא דרך: ציפורת החוץ, המתעלמת מתוצאות הבחירות, ואף אחריהן ממשיכה לדבר על "פתרון שתי המדינות", הכריזה ש "מי שמוכן לוותר על כל ערכיו כדי לשבת על כסא אינו ראוי לשבת על הכסא". על כך יש להשיב שמי שמוכנה לוותר על ארץ ישראל כדי לשבת על כסא אינה ראויה לכהן כראש ממשלת ישראל. היא מרבה לדבר על דרך, אבל חשוב להבין שדרכה אינה דרך, ובוודאי שאינה הדרך הציונית.
