לאחר כל מערכת בחירות זה מתרחש מחדש: ישנן כמה מפלגות גדולות, כמה בינוניות, וכמה קטנות, והרבה קולות שנשפכו לשווא היות שלא עברו את אחוז החסימה. מישהו (או כולם) אינם מרוצים מתוצאות הבחירות. הנסיונות להרכיב קואליציה נשמעים כמו חריקה צורמת. ואז קמים מי שקוראים לשנות את שיטת הממשל, ולהנהיג (בין היתר) בחירות אזוריות, לפחות למחצית מן המושבים בכנסת.
הדוגלים בבחירות אזוריות סבורים שכך לנציג יהיה קשר יותר ישיר עם הבוחר, הנציג יהיה מחויב ישירות לאותו בוחר, ובכך תתעבה ותתחזק מידת הדמוקרטיזציה והדמוקרטיה של ישראל. האמנם?
שיטת בחירות אזורית פירושה שכל מחוז גיאוגרפי במדינת ישראל הקטנטונת, יקבל ייצוג: יהיה נציג לאזור חיפה, לאזור רמת גן-גבעתיים, לאזור עמק יזרעאל, לאזור פתח תקוה וראש העין, וכן הלאה, ממש כמו בארצות הברית בה יש נציג למחוז X בקליפורניה ולמחוז Y בלואיזיאנה. ואצלנו, כשאומרים 'כמו באמריקה' (לדוגמא: "נשיאותי") חושבים - דמוקרטיזציה, דמוקרטית-יתר, בטח יותר-דמוקרטי ממה שיש אצלנו עכשיו. האמנם?
סביר להניח, שהיות שמרבית התושבים בישראל, כמו גם בכל מחוז, הינם הטרוסקסואלים ולא הומוסקסואלים, שיטת בחירות הבוחרת נציג לכל מחוז, לא תביא לידי ביטוי את המיעוט החד-מיני, לדוגמא. או שהיות שנכים ובעלי מוגבלויות מהווים גם הם מיעוט באוכלוסיה, סביר להניח שמי שייבחר בכל מחוז, לא יימנה על קבוצה זו של בעלי-מוגבלויות. שיטת בחירות מחוזית-אזורית פירושה במבחן התוצאה אי-מתן ביטוי לקבוצות מיעוט, תוך מתן ביטוי יתר, ביטוי אשר משכפל את עצמו אף לקבוצת הרוב, שכן אין ממש הבדל בין תושב עפולה למטולה, מבחינת הצרכים של תושב זה מן הממשלה, כמו גם שאין הבדל ממשי בין תושב אשקלון לחיפה, בין תושב גדרה לחדרה וכן הלאה.
נכון, ישנם מחוזות מסוימים בישראל אשר לתושביהם צרכים מיוחדים, לדוגמא: 'תושבי קו העימות' - אך זה רק משום שה
אינטרס אשר יש לתושבים אלו אל מול הממשלה, חופף במקרה גם לאזורם הגיאוגרפי. מאידך, ישנם אינטרסים רבים של קבוצות בציבור, אשר אין להם חפיפה לאזור גיאוגרפי: בעלי אינטרסים (מה שנהוג לכנות: 'קבוצות סקטוריאליות') בציבור אשר אין להם אזור-ישיבה גיאוגרפי מסוים אשר מאפיין אותם, האינטרס שלהם ייבלע, ייספג ויעלם בשיטת בחירות אזורית. דומה שעדיף, כדי לייצר שיטת בחירות
אשר מייצגת את קבוצות-האינטרסים השונות במדינת ישראל, לאפשר מפתח ייצוגי סביב אינטרס מסוים, ולא סביב אזור גיאוגרפי מסוים, שכן הצרכים של האזרח מאזור X או Y מהשלטון הם די זהים, שאחרת, הדרישות של קבוצות מסוימות, אשר מבוזרות על פני אזורים גיאוגרפיים שונים, לא תוכלנה להתבטא בשיטת בחירות אזורית.
גם בדיני החברות מקובל, בהצבעות חשובות של בעלי המניות, לאפשר לכל סוג של בעלי מניות לבטא את דעתם באסיפה נפרדת, וכך גם לכל קבוצת אינטרס של בעלי מניות. כך למשל
ס' 20(ג) לחוק החברות מוודא כי כל שינוי בתקנון יעבור את אישורן של קבוצות האינטרסים השונות בחברה, הלא הן קבוצות של בעלי מניות מסוגים נפרדים, שונים.
בפסק הדין לאומי פיא (
ע"א 70/92 כלל תעשיות בע"מ ו 2 אחרים נ' לאומי פיא ו 7 אחרים) הכיר בית המשפט בצורך לפצל הצבעה של אסיפת סוג גם ל-2 הצבעות נפרדות של בעלי אינטרסים מנוגדים באותה אסיפת סוג, וזאת בכדי לאפשר מתן ביטוי לאינטרס של כל קבוצה בתוצאה הסופית.
שיטת בחירות אזורית, כאמור, לא תאפשר ביטוי לקבוצות מיעוט רבות בישראל, ואם רוצים, ככל שאפשר במסגרת חברת-המונים, להתקרב לאידיאל ה'דמוקרטיה של נציגים', יש לאפשר ייצוג לפי מפתח של אינטרס, ולא של אזור גיאוגרפי. אם במסגרת חברה מסחרית קבע בית המשפט כי יש לאפשר ייצוג לכל קבוצה, מקל-וחומר יש לעשות כן במרחב הציבורי פוליטי; למעשה, זה מה שמתרחש כיום בשיטה הפרלמנטרית: כל מפלגה בשלטון מייצגת פחות או יותר, מספר קבוצות אינטרסים בעלות ייחוד מובהק: בכלל, במציאות הישראלית, המפתח המפלגתי, מאז הבחירות הראשונות אשר נערכו ביישוב היהודי בשנת 1920, מייצג פחות או יותר את השסעים ואת ריבוי האינטרסים בחברה הישראלית. אם קבוצות מסוימות אינן מקבלות די ייצוג בשיטה הפרלמנטרית אפשר לפתור זאת על-ידי שכלול השיטה הקיימת (למשל שריון מקומות לנציגי קבוצות מסוימות במפלגות), ואין צורך לעבור לשיטה אזורית, רק בגלל שהיא מצלצלת יפה כמשהו "חדש" ש"עוד לא ניסינו" והוא "כמו באמריקה".
שיטת בחירות אזורית תבטל לחלוטין ותמחק קולות של ציבורים שלמים אשר לא יכולים להתגבש לכדי רוב במסגרת בחירה במחוזות גיאוגרפיים.
