לא הייתי מכניס את קצה האף לנושאים מטפיזיים מצד אחד ולכל סוג של מדע ריאלי מצד שני, כי הדיסציפלינות הללו רחוקות ממני ומבינתי מרחק גלקטי. כל הידע שלי מצטמצם לתחומים מסויימים במדעי הרוח והחברה, כמו מדעי מדינה, יחסים בינלאומיים, תקשורת המונים, סוציולוגיה, וכיו"ב. אילו למדתי פילוסופיה הייתי מן הסתם מבין יותר גם במטפיזיקה. אך כל הידע שלי בתחום זה הוא מבוא לפילוסופיה שלימדני פרופסור יוסף פליישמן הנפלא, שידע לחבב עלי את החומר. ולא זו בלבד, אלא מכיוון שהייתי לפני איזו נסיעה דחופה ולא יכולתי להתייצב באוניברסיטה העברית במועד נתון, הוא בא לביתי לערוך לי בחינה. הייתם מאמינים. מי שהכיר אדם מיוחד זה, מן הסתם מאמין. זה שיעור לא בפילוסופיה, אלא בהתנהגות (לכן אני מזכיר אפיזודה זאת), שאליה אתייחס בהמשך הרשימה.
אני כותב רשימה זאת משני טעמים. עורך הפרסום החדש 'אודיסיאה - מסע בין רעיונות', שמוליק שם טוב, שלח לי את הגיליון הראשון, ובתור שכזה אני רואה לנכון להתייחס אליו - כללית. לנוכח הנאמר לעיל, יובן מדוע אני לא יכול להתייחס נקודתית למאמרים כמו "החיפוש אחר החלקיק האלוהי", "המסע אל מקורות הלב", "מי שלא יודע לספור - המחשב הקוונטי" ועוד. הפרסום רואה אור מטעם האוניברסיטה העברית וחברת 'טבע' ואני משער שהמעוניינים יוכלו לאתר את אמצעי ההפצה.
'אודיסיאה' הוא כתב עת, ופרסום שאמור לצאת בצורה פריודית. יש בו גם התייחסויות למדיה המקוונת כמו "הקשר בין ברק אובמה לגוגל". כאשר אני מעלעל במה שנאמר בו, עולה בדעתי ההבחנה הישנה מאוד בגישה למדע. האם מחקר מדעי מקורו בסקרנות או בצורך? דומני שכיום יש צירוף סימביוטי למדי בין השניים. כמו שמחקר צרוף הופך ליישומי, ככה מחקר מעשי יש בו צדדים של נבירה וחיפוש בתוככי העולם הגדול ששמו מדע.
עוד עולה בדעתי הכורח ביציאה מתוך התחום הצר של ההתמחות כדי להשקיף ולהתייחס אל העולם ואל האדם בצורה קצת אחרת. ניקח דוגמה מעולם הרפואה; גם מדע וגם יישומי. במאמר של תמרה טראובמן ('הארץ', אפריל 2006) היא מצטטת את פרופסור משה מיטלמן, אז ראש ועדת הקבלה באוניברסיטת תל אביב כמי שהתבטא: "הפריע לי שפה ושם אתה נתקל ברופא שאתה אומר לעצמך: אולי הוא יודע רפואה, אבל בן אדם הוא לא."
במכתב לקוראים, כותבים נשיא האוניברסיטה העברית, מנחם מגידור, ונשיא ומנכ"ל טבע, שלמה ינאי, כי "בעידן מבוסס רייטינג, שבו הזמן המוקדש לקריאה איכותית הולך ומתמעט, אנו מאמינים בחיוניותו של כתב-העת ומקווים שהוא ייסד במה לשיח המדעי בישראל ויתָווך בין העשייה בשטח לקהל הרחב." זאת אמירה יפה, אך היא רחוקה מלהיות מציאותית, כאשר מדובר בקהל הרחב. אותו קהל רחב שקורא בשקיקה את "דה מרקר", הוא לא בוגר התחומים של כלכלה ומנהל עסקים. הוא רוצה לדעת איך מתעשרים, או למצער, איך לא נעשים עניים. וגם קצת רשימות ותמונות רכילות שמרפדות את המגזין.
אני משוכנע שהוא גם קורא את מדור הרפואה של עיתון 'הארץ' בימי א', שבו כותבים רופאים מומחים על מדווים ומחלות בחיינו. מדורים דומים קיימים ב'ידיעות' ב'מעריב' ובאי אלה מקומונים. זה מעניין אותו, ותוך כדי כך הוא לומד דבר או שניים, שאין להם קשר ישיר למחלה שלו או לזאת המוכרת לו.
בכך אני לא מבקש לומר שאין מקום לכתב עת כזה, אלא שלדבר על הקשר בינו לבין "הקהל הרחב" נראה לי קצת יומרני, אם הגיליון הראשון הוא דוגמה. אם הוא "פיילוט", כלומר דגם שיהווה בסיס לא רק לסיג ושיח ברמה שהוא נכתב אלא גם בתכנים, ואפשר גם בצורה, יותר בגובה העיניים של הציבור הרחב, ייתכן מאוד והגשר הזה עם הקהל, אפילו צר מאוד, ייבנה.
למשל, הייתי שמח מאוד לראות בכתב העת רשימה מאת פרופסור ישעיהו תדמור, שמתמחה במדע ההתנהגות. באחד מספריו 'חינוך מעורב' - לקט רשימות בהוצאת המכללה האקדמית עמק יזרעאל - יש פרק על קרל יונג והחינוך. מה שהוא מבקש לומר באותה רשימה (אשר לקוחה מיום עיון) הוא הצורך להדגיש לא את האלמנטים הדיסציפלינאריים, הדידקטיקה, ארגון ומינהל החינוך, אלא לחזור אל גלעין החינוך ולנסות לפצחו. מהי מהות החינוך, מהי החוויה החינוכית, מה טיב הקשר בין מורה לתלמיד, מהי ההשפעה החינוכית, מהם היסודות בכל אלה. לנושאים אלה הוא מקדיש ספר אחר 'חינוך כהוויה קיומית'.
הבאתי דוגמה זאת לא משום שאני מכיר את שייקה (שהיה מנהל הטלוויזיה) ואנו ידידים, אלא כמי שהצליח לעניין אותי בתחום לא מוכר לי, מתוך זוויות והיבטים שלי, שמוכרים לו. זאת דוגמה לתן וקח בין איש מדע ל"איש רוח", כמוני. זאת דוגמה שיכולה לשמש כמודל לכתב העת החדש. התנהגות האדם ברמות השונות, היא דבר מרתק. הייתי שמח אילו במישור האקדמי ולא המעשי ניתן היה למצוא מאמר ממצה על התנהגות של הציבור הישראלי לקראת בחירות ואחריהן, כאשר מצד אחד הוא מרסק מבנה מוצק גושי יותר ומאידך הוא רוצה להדביק אותו. או האם בדיקות, אפילו הן נקודתיות, של הצבעות חברי קיבוצים הן עוד אינדיקאטור חברתי, לאו דווקא כלכלי ופוליטי, של גוויעת רעיון הקולקטיב.
התנהגות של עם
במאמר תחת הכותרת" A NATION OF SHEEP - כאן ועכשיו" (זרקור פברואר 2004) כתבתי בין היתר: "'אומה של כבשים תקבל מנהיגות של זאבים'- אמר בשעתו העיתונאי והשדר האמריקני הידוע, אדווארד ר. מורו, תוך התייחסות לספרו של וויליאם לדרר A NATION OF SHEEP -"אומה של כבשים". לדרר(LEDERER) פרסם את ספרו בשנת 1961 והאומה אליה התייחס היא העם האמריקני. מאז, באופן בלתי פוסק, מתייחסים סוציולוגים, פילוסופים, עיתונאים ופרשנים גם לכותרת וגם למהות הספר אשר משווה את העם האמריקני לעדר שהולך כסומא בנתיב שמנהיגים מתווים. אפילו באחרונה, בהקשר של המלחמה בעירק נכתבו מאמרים ומסות שנושאים את הכותרת הזאת."
איך יוצרים פאזל, כמעט בלתי ניתן להרכבה, ומבקשים להרכיב אותו מחלקים לא מתאחים. זאת לא בהפשטה, כפי שעושים פרשנים למיניהם, אלא לעומק. כיצד מפרשים זאת מומחים לדבר, במדעי המדינה, במדעי החברה, בפילוסופיה.
הייתי רוצה לדעת על נורמות תקשורתיות, כאשר פובליציסט ידוע בעיתון בעל מוניטין איכותי בונה מאמר שלם על רכילות סמויה לגבי מגרעותיה של מנהיגת מפלגה, והאיש מוסיף לפרסם באותו עיתון והוא אף פופולרי מאוד בפנלים טלוויזיוניים. אילו 'העין השביעית' או פרסום רפלקטיבי אחר היה חי וקיים, אין כל ספק שהוא היה מתייחס לתופעה הבוטה הזאת של פרשן עם יומרנות, שנובר באשפתות של מידע ומפרסם אותו כדי להשמיץ פוליטיקאי. אח"כ הוא נותן לה גם עצות. מלבד העדר תבונה, והוכח שגם עיתונאים יכולים להיות לא נבונים בלשון המעטה, יש כאן היבט אֶתי. ושוב מן ההיבט הסוציולוגי או הפסיכו סוציולוגי (social psychology) של תקשורת המונים. אני משער שכאן הפרופסור אליהוא כץ או פרופסור דן כספי היו מסוגלים להעיר ולהאיר.
בסיכומו של דבר, בנוף האינטלקטואלי שלנו לא יזיק אם כתב עת כמו 'אודיסיאה' יעזור לנו להרים עינינו מקרקע המציאות למטה לדברים שהם מעלינו, שמעלים את ראשינו ומרחיבים את הנוף של ידע, שכה קשור, בתחילתו ובסופו של דבר למציאות הכוללת שלנו ושל כדור הארץ הקטן שבו אנו חיים.