"הטלת ספק בהיותה של תפיסת העבר שלנו מבוססת על אקטואליות, משמעותה איבוד כל קריטריון... ומחיקה מוחלטת של ההבדל בין עובדה אמפירית ודימיון" - אמר אירוינג לואיס, אחד הפילוסופים והפסיכולוגים הרבים שעסקו ועוסקים בשאלה של מהות הזיכרון, לא רק בהקשר של "ידיעה", קרי - אימות מאורעות עבר, כלליים או אישיים, או ככלי חקירה הנותן תוקף לאמונה מסוימת, אלא במהות הזיכרון כפונקציית ההמשכיות של קיום ה"אני". ה"אני" זה סך כל הסיפור.
השבת שלפני פורים נקראת "שבת זכור", על שלאחר קריאת פרשת השבוע מפטירים מספר דברים כ"ה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ - תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח". הפרשנות המקובלת, המתייחסת לרשעותו של עמלק או להיותו סמל לכפירה באלוהי ישראל, אינה מספקת תשובה ראויה לשאלה מדוע עמלק זוכה ליחס כה מובחר בעוד שעמים אכזריים כגון המצרים שהעבידונו בפרך, ורצחו את בכורינו, או כופרים ועובדי אלילים מובהקים, אינם זוכים למצבת זיכרון שכזו. ואין זו השאלה היחידה שהעלו פרשנים לאורך הדורות לנוכח הפסוקים האלה. כפל הלשון "זכור" ו"לא תשכח" או עצם הפרדוקס בצורך לזכור למחות כל זכר, מעלים גם הם שאלות ותשובות מעניינות.
שחרור מהסיפור האינסופי שרוקם המוח
לאחרונה הופגשתי עם פירושו המיוחד של האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות איז'ביצה - איש המאה ה-19 גרשון ליינר, בנו של "בית יעקב", נכדו של "מי השילוח" ונינו של הרבי מקוצק, ובעל החיבור "סוד ישרים". "סוד ישרים" אומר כי "יזכור אדם היטב החיסרון הנמצא בו", ו"למה עמלק דומה לזבוב שהוא להוט אחר המכה וכו'". מוקד העניין כאן אינו עמלק אלא אנו והחולשה שבנו שמשכה את הרוע, את האכזריות, ואיפשרה את הפגיעה בנו. עמלק הוא רק הסימפטום. הצורך לזכור את אשר עשה לך עמלק הוא הצורך לזכור את נקודות התורפה שלך, את החולשה שמסכנת את קיומך. זהו זיכרון מתמשך ותמידי. הוא אינו קבוע בזמן מסוים. הוא אינו טקס נקודתי. זוהי אינטרוספקציה, התבוננות פנימית, מודעות וביקורת עצמית.
ומהי אותה מכה הקוראת לזבוב? הנוטריקון עמל"ק שווה בגימטריה לספ"ק. רש"י מפרש את חוסר האמונה של בני ישראל כהזמנה לאויבים מבחוץ. ובתרגום חופשי למינוח לא-דתי: כאשר מתעורר ספק בזהות הלאומית, בצידקת הדרך, הרי שעמלק יכול לפגוע בנו.
"לוד שוכנת דרומית מזרחית ליפו... מהמוצגים הארכיאולוגיים שנמצאו בה, ידוע שהיא עיר עתיקה מאוד שקיימת מזה אלפי שנים. במאה ה-15 לפני הספירה הפרעונים כבשו את הארץ. לוד הייתה אז הבירה ונקראה 'רתן'. עם כניסת האימפריה הרומית לארץ, לוד נקראה בשם דיוספוליס והייתה בירה חשובה מאוד במרכז פלשתין. עם עליית הנצרות קבלו על עצמם רבים מתושבי העיר את הדת הנוצרית, והשליח בוטרוס ביקר גם בלוד בעת נדודיו בארץ" - כך תקראו באתר האינטרנט "זוכרות", מיסודה של עמותה אשר מטרתה היא השרשת זיכרון הנכבה ושיבת הפליטים הערבים. לא תמצאו כאן אף מילה על מקומה של לוד בהיסטוריה שלנו, שהיא מן הסתם גם ההיסטוריה של מייסדי "זוכרות". אין זו בורות, אלא שכתוב מכוון של ההיסטוריה. שהרי בתלמוד בבלי מסכת מגילה ד' א' נכתב כי "לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן-נון" וכי האזור יושב על-ידי בני שבט בנימין. לוד נזכרת גם בספר דברי הימים א' ובספר עזרא, ולאחר חורבן בית שני, לפני מרד בר-כוכבא, היא נודעה כעיר החשובה ביותר בארץ ישראל (שעוד לא נקראה פלשתין), אף יותר מיבנה, בעלת קהילה יהודית גדולה ומרכז לימוד תורה חשוב. אבל את זה לא זוכרות ה"זוכרות".
גם גדעון לוי לא זוכר את זה. הוא, בדומה לפעילי העמותה הנזכרת, מן הסתם מחסידיו הנאמנים של ברטרנד ראסל, שגרס כי מבחינה לוגית טהורה אפשר ש"העולם קפץ לתוך קיומו לפני חמש דקות". והרי עולם שכזה עשוי להיות מאוכלס באנשים שזוכרים עבר לחלוטין לא אמיתי, ומנוקד באירועים בני זמנים שונים, אשר אין שום קשר הכרחי והגיוני ביניהם. וכך, פעילי העמותה הנזכרת מציבים שלטים המורים את השמות הערביים של יישובים שיושבו על-ידי "הכובשים" הציונים, במקום להציב שלטים עם השמות העבריים שקדמו להתנחלות הכובשת של הערבים בהם, כגון: סכנין - מרכז רוחני בתקופת המשנה והתלמוד, שהפכה לסח'נין; פקיעין - שכל תושביה היו יהודים עד מסעי הצלב במאה ה-11 ושהמוסלמים החלו להשתקע בה רק במאה ה-18; נטופה המקראית שהפכה לאום-טובה. מעניין שהערבים שמרו על השמות המקראיים: סאפורייה היא ציפורי, בייתילו היא בית-אל, אל-גיב - גבעון, ג'אבע - גבע, וטייבה משמעה עופר - שהיום היא שוב עופרה...
התורה מספרת ומצווה עלינו לזכור לא רק את זכויותינו אלא גם את חטאינו, לא רק את זעקתו של יוסף מהבור שאליו השליכו אותו אחיו, אלא גם את בכייה של הגר אם ישמעאל. אבל לא במקום.
אדם שאיבד זיכרונו הוא אדם אבוד - לעצמו ולסביבתו. הוא חסר תחושת זהות, חסר יכולת התמצאות, התמצאות בכל רובדי החיים. כל מי שפגש באדם הסובל מדמנציה (שיטיון) יודע כמה עצובה וקשה התופעה הזאת לחולה עצמו ולסביבתו. למחלה בה אדם מאמץ זיכרונות של אדם אחר עוד לא המציאו שם.
כל משחק מחבואים, כל שיחה, כל הסכם מסחרי - תלויים ביכולת שלנו לזכור. כל מערכת תרבותית תלויה במסורת, בטוויה ובהעברת הזיכרון המשותף מדור לדור. והנה, באה אופנת הניו-אייג' ואימצה לחיקה אלמנטים מהפילוסופיה הבודהיסטית, שאחד מהם הוא תרגול מדיטציה, המבוססת על חוויית ה"כאן ועכשיו" - שחרור האדם מהרעש, מהסיפור האינסופי שרוקם המוח. השפעתה המבורכת על לחץ הדם ועל שאר תחלואי הגוף והנפש - מוכחת, אלא שהאינטרפרטציה של תרבות ההיפ-הופ, הסובלת מבעיית קשב וריכוז, לחוכמה הבודהיסטית - התעלמה מההקשר הרחב שבה נטועה המדיטציה בבודהיזם, מהמסורת העמוקה, רבת הרבדים והטקסים אשר אותם משננים ללא הרף. ואכן, בפתח ספרו של אקהרט טול, אחד המורים הרוחניים של ימינו - "הכוח של עכשיו", הוא חושף: "יש לי מעט מאוד עניין בעבר, ולעתים רחוקות חושב עליו; אולם, הייתי רוצה לספר לך בקצרה איך הגעתי להיות מורה רוחני, ואיך ספר זה בא להיות". מן הסתם, כדי למכור את הספר, הוא נזקק לשליפת מעט עבר מזיכרונו.
לעומתו, הדלאי למה, באחד מביקוריו בארץ, ביקש להיפגש עם חכמי יהדות. על-פי עדות אחד הרבנים שזומנו לפגישה, הוא רצה ללמוד מהם כיצד שומרים על עם במצב של גלות מתמשכת, איך מוסרים הלאה את המסורת כשהקהילה פזורה וחשופה להשפעות זרות. הוא רצה ללמוד בדיוק את ההיפך מתרגול "כאן ועכשיו", ובמינוח דתי יותר - את מצוות "זכור".