לאחר ניתוק פורמלי של 43 שנה, הכריז הנשיא סרקוזי על שובה של צרפת כחברה בפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו. הכרזה זו לוותה, כצפוי, במחאה פוליטית, והיא עדיין טעונה אישור של שני בתי הנבחרים של צרפת, אך אין ספק כי מבחינת סרקוזי יש כאן מחווה מעניינת שאולי גם תמריץ התפתחות משמעותית יותר של מסגרת ביטחון והגנה אירופית משותפת (מסגרת שמנסים להקים אותה כבר מ–1999 ללא הצלחה יתרה).
נאט"ו - הברית הצפון אטלנטית - הוקמה באפריל לפני 60 שנה כברית צבאית וכמסגרת פוליטית כאחת, המאגדת את מדינות אמריקה הצפונית ומדינות מערב אירופה נגד סכנת ההתפשטות הסובייטית. צרפת הייתה אחת מהמדינות המייסדות, אך הייתה זו ארצות הברית, כמובן, בעלת המעמד ההגמונלי בברית, שהרי מתום מלחמת העולם השנייה עד 1965, למעשה, הייתה זו ששלטה שליטה כלכלית במערב אירופה. היא תבעה מהאירופים קונפורמיות רבה לאידיאולוגיה, לאורח החיים ולארגון התעשייתי האמריקני.
נשיא צרפת דאז, הגנרל שארל דה-גול, ששאף להחזיר עטרת צרפת לתקופתה הנפוליאונית, תיעב את ההגמוניה האמריקנית. גם התנהלותו ביחס להתפתחות השוק האירופי המשותף, כגון הטלת וטו ממושך ועקשני על הצטרפות בריטניה לשוק, לא הייתה אלא ביטוי לשאיפתו להעצמת מעמדה של צרפת באירופה אגב החלשת ההגמוניה האמריקנית.
במרס 1966 הכריז דה-גול על פרישת ארצו מהפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו. באיגרת ששלח לנשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, דה-גול ציין שצרפת מבקשת "להחזיר לעצמה את מלוא ריבונותה על כל שטחה היא, ריבונות שצומצמה עקב הנוכחות הקבועה של גורמים צבאיים של בעלות הברית". אמנם, הסכים דה-גול, צרפת תמשיך להיות חברה בברית הצפון אטלנטית, אך כוחות הצבא הצרפתיים לא יהיו עוד תחת פיקוד ושליטה של נאט"ו. הוא גם דרש שנאט"ו (קרי, ארה"ב) לא תוכל להציב כוחות על אדמת צרפת, ואכן ארצות הברית פינתה את שלושים בסיסיה על 26,000 אנשי צבא שלה מצרפת. גם מפקדת הברית הועברה למקום מושבה הנוכחי - בריסל.
בצעד זה דה-גול גילה כפיות טובה כלפי הכוחות האמריקנים ששחררו את צרפת במלחמת העולם השנייה. דין ראסק, מזכיר המדינה האמריקני דאז, שאל את דה-גול בסרקזם האם על ארצות הברית לפנות גם את האמריקנים ההרוגים מבתי הקברות הצבאיים. קריקטורה באחד מעיתוני צרפת הראתה חיל אמריקני היוצא את צרפת, מטלפן לדה-גול: "אם תזדקק לנו שוב, מספר הטלפון שלנו הוא...."
הכרזתו הנוכחית של סארקוזי על הצטרפות מחדש לפיקוד הצבאי המאוחד של נאט"ו, אחרי פרידה של 43 שנים, הכרזה שבאה שבועות ספורים לפני ועידת הפסגה של נאט"ו שתיערך בראשית אפריל, במלאת 60 שנה לייסוד הברית, היא בעלת משמעות סמלית, יותר מאשר מהפך במדיניות. מאז 1995 היה הצבא הצרפתי, המונה 259,000 כוחות סדירים ועוד 419,000 כוחות מילואים, תורם חשוב ביותר למשימות נאט"ו. הנה, למשל, יותר מ-3,000 חיילים צרפתים נשלחו לאפגניסטן, ומאז נשיאותו של סרקוזי הם גם משתתפים במשימות לוחמה שם. צרפת גם חברה ב-36 מתוך 38 וועדות עיקריות של נאט"ו. פחות ידועה העובדה שכמה חודשים לאחר פרישת צרפת מהפיקוד הצבאי של נאט"ו, נערכו הסכמים בין הגנרל לימן למניצר האמריקני לבין הגנרל הצרפתי שארל אילר, בדבר השתלבות הצבא הצרפתי בפיקוד של נאט"ו במקרה שיתלקחו יחסי איבה עם הגוש הסובייטי.
ובכל זאת, גם מחווה סמלית זו מעוררת התנגדות מצד חוגים פוליטיים בצרפת: ראש הממשלה הקודם דה-ווילפן טוען, ולא בצדק, כי צעדו של סרקוזי יגביל את עצמאותה של מדיניות החוץ הצרפתית, ופרנסואה ביירו, פוליטיקאי בכיר מחוגי המרכז הפוליטי, הגדיר את החלטת הנשיא לא פחות מאשר "קטיעת איבר". תגובות אלה הן ביטויים לפסיכוזה האנטי-אמריקנית שעדיין רוחשת בקרב החוגים הפוליטיים מאז נשיאותו של דה-גול.
שני מניעים להחלטתו של סארקוזי. לאחד הוא נתן ביטוי מפורש באמרו: "הגיע הזמן שנחדל מלבדל עצמנו. הנעדרים תמיד גורמים עוול לעצמם". הוסיף והסביר את האבסורד בכך ש"אנו שולחים את חיילינו לחזית אך איננו משתתפים בפורום שבו מחליטים על מטרות המלחמה".
המניע השני הוא בעל מאפיין פרדוכסלי: דווקא הצטרפות לפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו תחזק את מעמדה של צרפת באירופה, ובייחוד במסגרת מדיניות ההגנה והביטחון המשותפת - אחד המכשולים המשמעותיים, אם כי לא העיקרי שבהם, בדרך לחיזוק מסגרת מדיניות אירופית כזו היה החשש, המבוסס, של בריטניה וגרמניה כי מגמתה של צרפת בעיצוב מסגרת הגנה וביטחון אירופית הייתה, בין היתר, על-מנת להחליש את זיקת המדינות האירופיות לפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו. בריטניה וגרמניה שהיו מאז ומתמיד בעלות "גישה אטלנטית" עיכבו, על כן, כמה יוזמות צרפתיות בתחום מדיניות ההגנה והביטחון הכלל-אירופית. עם שיבתה של צרפת עתה לפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו יש להניח כי יוסרו עיכובים אלה, וצרפת תוכל לממש את שאיפתה להעצמת מעמדה באירופה.