בפרשת שמיני נאמר אלו מאכלים מן החי מותרים ואלו אסורים. בעניין זה יש שתי גישות בקרב מפרשי התורה: האחת, בין היתר דוגל בה הרמב"ן, היא כי מאכלים אסורים מן העוף ומן הבהמה גורמים לנזק בריאותי, ובלשונו:
"מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות, וראיתי בקצת ספרי הניסיונות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולן סגולות רעות מאוד".
לרלב"ג, המאוחר לרמב"ם ולרמב"ן, יש גישה התומכת בפירוש הרמב"ן לפיו מאכלים אסורים מהווים נזק גוף, והוא גם מוסיף הסבר מדעי לכך:
"וזה שהפרסה העגולה הוא כלי מלחמה לבעלי הפרסה ההיא וכן האצבעות בחיה הם כלי מלחמה הם, כמו שהתבאר בספר בעלי החיים. והנה בעלי החיים הנלחמים הם בלתי נאותי המזג להיזון מהן, לפי שכבר תגבר עליהן בהכרח הליחה השחורית או האדומית עד שלאלו בעלי החיים תימצא על הרוב ליחה ארסית. ואולם הפרסה השסועה איננה כלי להילחם".
ועוד:
"והתנה שיהיו מעלת הגרה כי זה יורה על החומר הדק אשר הוא נאות להיזון ממנו האדם".
הגישה השנייה - לה טוען אברבנאל בפירושו לתורה היא כי אין בהכרח נזק בריאותי באכילת מאכל שאינו כשר, ולא זה הוא טעם המצווה, אלא שהאיסור נועד למען שלמות הנפש.
להלן ציטוט מדברי אברבנאל בפירושו לפרשת שמיני:
"איסור המאכלים שאסרה התורה, כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו, להיות המאכלים הרעים ההם מולידים ליחות רעות, זהו דעת הרמב"ן בפסוק ואלה תשקצו מן העוף, וחלילה לי מלהאמין כן, לפי שאם כן היה ספר תורת האלוהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם ואין זה דרך תורת האלוהים ועומק כוונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים, חיים כולם היום חזקים כראי מוצק ואין עייף ואין כושל בהם".
בהמשך מסביר אברבנאל את טעם המצווה כאמור. הגיונו של אברבנאל דומה להגיונו של הרמב"ם בכך שהוא אינו מקבל את טענתם של הפילוסופים הערבים, כי הוכיחו את קיום ה', וזאת לא מפני שהרמב"ם מצא פגם לוגי בהוכחתם, אלא מהטעם שלו היה קיומו של ה' טעון הוכחה - הרי האמונה בקיומו הייתה צריכה לפוג אם יימצא פגם בהוכחה זו, ולא היא.
הרמב"ם מתייחס לסוגייה בפרק מ"ח חלק ג' של חיבורו מורה נבוכים באומרו כי אכן יש מזונות מן החי שתזונתן רעה, אך יש גם איסורים שסיבתם אינה בנזק בריאותי. אכילת נבלות מביאה אכן לנזקי גוף בשל קשיי העיכול; בשר החזיר לח מדי ורבים בו העודפים (החלקים שאינם מועילים, ולפיכך מזיקים); ועוד. אלא שהרמב"ם לא מסיק (כמו הרמב"ן) מן הפרט אל הכלל כאן, ומביא דוגמאות של איסורי מאכלים שמקורם לא קשור כלל לנזק לגוף.
להלן שלוש דוגמאות:
א. איסור אכילת גיד הנשה מבואר בבראשית פרק ל"ב פסוק ל"ב, - "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". (במאמר מוסגר ייאמר כאן כי הציווי שלא לאכול את גיד הנשה לא נגזר מהאירוע שפקד את יעקב, אלא נגזר מההוראה בתורה בספר ויקרא).
ב. איסור בשר בחלב אומנם הוא מהווה תרומה לבריאות, אך לדעת הרמב"ם לא זהו טעם המצווה, אלא הטעם הוא הימנעות מעבודה זרה, ולהלן דבריו:
"אבל איסור בשר בחלב הרי עם היותו מזון גס מאוד בלי ספק, וגורם מילוי רב, אין הדבר רחוק לדעתי שיש לעבודה זרה שייכות, ושמא כך היו אוכלים בעבודה מעבודותיה או באד מאדיהם- ]. וממה שמחזק את זה, לדעתי, שאיסור בשר בחלב הזכירו פעמים בתחילת הציווי בו כאשר הזכיר מצוות החג, שלוש פעמים בשנה וגו', וכאילו יאמר בחגכם וביאתכם לבית ה' אלוהיך, לא תבשל מה שתבשל שם בצורה פלונית כפי שהיו הם עושים, זהו המתקבל יותר לדעתי בטעם איסורו".
ג. האיסור לאכול אבר מן החי - טעמו מניעת תכונת האכזריות.
דברי הרמב"ם על אודות טעם איסור אכילת בשר בחלב, מבהירים כי אכן תיתכן, וישנה, התאמה בין האיסורים שבתורה ובין בריאות הגוף, אף על-פי כן - לא זהו טעם המצוות.
מה גם שמוכח כי יש איסורים שאינם קשורים כלל לבריאות הגוף, כעדותו של אברבנאל לעיל, וכדוגמת גיד הנשה אותה הביא הרמב"ם, ואפשר להוסיף את איסור אכילת חמץ בפסח, שהטעם לכך אינו בריאות הגוף אלא זכר ליציאת מצרים.