באחד בספטמבר 1923 חתם הדירקטוריון של הרייכסטאג-בנק בברלין על שטר שהודפס בערך נקוב של 100,000,000 מארק. הייתה זו תוצאה של רמת הדפסה שטרם נראתה בהיסטוריה המודרנית. גרמניה מצאה ב"הדפסת כסף" את הפתרון לצמצום החוב המצרפי, אשר נאמד במארקים גרמניים. שוויו של הכסף הגיע למימדים מגוחכים: מפורסמת מאד התמונה של תור לקופת כרטיסים של הקרקס הגרמני אליו מגיעים הצופים עם ריבה, עוגות, שמן, ומיני מתיקה המשמשים כתחליף אמצעי-תשלום.
לפתחה של הכלכלה הישראלית אורבת אותה סכנה של הדפסת יתר. מחד, מבקש שר-העל לענייני כלכלה, ביבי נתניהו, להקטין את שיעורי המיסוי ובכך גם את נפח המס. מאידך, מבקש יו"ר וועדת הכספים לתמוך בבעלי ההון אשר נפגעו ממשבר האשראי. שתי גישות קונטרוברסליות מתנגשות, האחת מבית מדרשו של מילטון פרידמן והשניה מבית היוצר של רגולטורים המבקשים לווסת את מצבי אי-שיווי-משקל במשק.
מניין יבוא הכסף? אחת ההשערות היא הדפסת כסף מבלי לעורר את האינפלציה מתרדמתה. הייתכן?
תופעה מדהימה הופיעה לאחרונה במאזניה של חברת ג'יי.פי. מורגן. אחת המחלקות העוסקת בכרטיסי אשראי דיווחה על הפסד של 457 מיליון דולר. כאשר נשאל מנהלה של המחלקה, ג'אמי דיימון, לפשר ההפסד, השיב בנחרצות "נסדקה הקורלציה ההיסטורית בין שיעורי הבלתי מועסקים לבין השימוש בכרטיסי אשראי". אווירת מחנק האשראי "תפסה" גם את המועסקים. אם נחבר לכך נתונים אודות הביקוש המצרפי של משקי הבית נגלה מגמה מעניינת של "התכנסות" משקי הבית בתוך "היגון המצרפי" בשל איבוד חסכונות והשקעות: קרנות נאמנות, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות ומיני פַקְצְיוֹת-הוֹנִיות שהוחזקו בידי מעטים.
הנה, החודש התפרסמו ידיעות מרעישות שסיטי גרופ וג'יי.פי.מורגן צ'ייס הודיעו על רווחים של מיליארדי דולרים. אכן, אמריקה הקפיטליסטית עזרה לתאגידי הענק בהזרמה של מאות מיליארדים. וורן באפט מצוטט כבר שבוע לאחר אמירתו המהדהדת "נהדר להיות חלק ממערך הבנקים שכרגע מתעסקים אך ורק עם החמאה".
הדפסת כסף והזרמה לתאגידי הענק אינה מצמצמת את החוב המצרפי, אלא ההיפך. הפגיעה הקריטית באמון משקי הבית, החוסכים, תביא לידי מצב בו "יוקפא" חלק רב מהכנסת משק הבית ומרווחי הפירמות הקטנות והבינוניות. כסף יפסיק לעבוד.
יותר מכך, לאור משבר האשראי, הבנקים ותאגידים פיננסיים אחרים ידקדקו ויבחנו את יכולת ההחזר של כל לווה, ועשויים להרוויח מכך כבר בטווח הקצר. במילים אחרות, "התנועה" של כסף במשק תהא מלווה בחשדנות הדדית של לווים ומלווים, חוסכים ומשקיעים. העדר תנועה תעלה את רף הקשר סיכון/סיכוי ותתרום להקטנת רווחים האמורים לשמש את צמצום החוב המצרפי. הדוגמה הבולטת היא בהשתתפות הממשלה בהשקעות הייטק. על כל דולר שהממשלה משקיעה, מקבלת היא בין חמישה לששה דולרים התורמים לצמצום החוב המצרפי.
החוב המצרפי ניתן לאמידה. אסור לפעול במשק מבלי להוריד את החוב המצרפי. כיצד עושים זאת? מוכרים נכסים. באיזה מחיר? לא רלוונטי! האם הדבר לא יפגע במוכר?
שיישרף המוכר
מריון סמואל שולס, חתן פרס נובל לכלכלה, מצטט את הכבאי המפורסם Red Adair אשר יעץ לנשוף בחוזקה על הלהבה כדי לכבות אותה. לנשוף במובן של ללבות עד תום, לשרוף. כך יש לעשות עם כל הגופים הכלכליים השותפים למחדל של האשראי הנדל"ני.
שולס, מי שהיה תלמידו של מילטון פרידמן, מצדד היום בהתערבותו של הרגולטור, אך לא במובן שמצוטט מפיו של מר גפני. הרגולטור צריך לקבוע את הכללים לקבורתן של פירמות אשר לקחו הימור על כספם של אחרים. כללי הקבורה אמורים לתת ביטוי לצדק חברתי, בו ישיבו הבעלים והמנהלים את אשר נטלו תחת איצטלה של נוסחאות חישוב לתמריצים ואופציות מכל סוג שהוא.
יכול להיות שבעקבות מחיקת החובות של תאגידי הענק, באמצעות הזרמה מאסיבית של כספים מן הממשלה או בנק ישראל ובאמצעות התהליכים טבעיים של דיכוי "התנועה" במשק, לא תתעורר האינפלציה מריבצה, אך בכך לא יבוא מזור ל"יגון המצרפי".