תוכנית ויסקונסין - סכנה לדמוקרטיה

תוכנית ויסקונסין, כאמור, אמורה להתפשט על פני כל הארץ - במידה וביבי את שטיינץ את נערי האוצר יאשרו את הפיכת הניסוי הכושל לכשלון כלל ארצי. עם אישור התקציב הדו-שנתי, ביולי, עלולים נערי האוצר להפוך את תוכנית ויסקונסין לכלל ארצית. תוכנית ויסקונסין מחייבת את משתתפיה, כאשר הם מקבלים הבטחת הכנסה, גם אם הם עובדים והבטחת ההכנסה אינה אלא השלמת הכנסה, להשתתף במשך כשלושים שעות שבועיות בתוכנית "רכישת הרגלי עבודה" (שכבר יש להם), אשר בה כפופים הנכפים לכל גחמה של פקידי התוכנית: נאסר עליהם לקום ללא רשות, הם נכפים להשתתף בסדנאות מטופשות וחסרות ערך אשר התוו עבורם מתוך תפיסה פטרונית פקידוני התוכנית. כאשר אדם מצוי בהליך של חיפוש עבודה, הליך זה גוזל ממנו לרוב שעה, שעתיים, שלוש שעות ביום. אין כל הצדקה, כל עוד אדם מצוי בהליכי חיפוש עבודה, כי 'יתפסו' את זמנו מתוך רצון פטרוני לחנכו מחדש. זמנו הפרטי של אדם נועד להעשרתו העצמית, לתחביביו, לתחומי עיסוקו, לטיפול במשפחתו ובענייניו הפרטיים. ניסיון לכפות תוכנית חיצונית על זמן זה, מעבר למעט הזמן הדרוש בכל יום לצורכי חיפוש עבודה, אינו מידתי, הוא פטרוני, וטוטליטרי. לאיזה אדם יש זכות להשתלט על זמנו של אדם אחר ולאלץ אותו לבצע במהלך זמן זה דברים שאינו רוצה לבצע? זוהי התגשמות הטוטליטריות. אבי פרש לפני X שנים ממשרה בטוחה בתעשיה הצבאית. הוא רצה להיות עצמאי. במשך שלוש שנים 'התבחבש' במה שנראה מן הצד כחוסר מעש. הוא ניסה דברים, זרק אותם לפח, ניסה דברים חדשים, נדד מעיסוק לעיסוק, עד שמצא את התחום הראוי. בתום שלוש שנות 'נדידה' מעיסוק לעיסוק, ניסיונות ליוזמות עסקיות ושהות מרובה בחדר העבודה שלו תוך שבירות הראש באשר ל'מה יהא עיסוקו', הוא הקים חברה קטנה, שלרבות הימים הפכה לחברה גדולה יותר שמעסיקה מספר רב שלעובדים באופן קבוע, מייצאת מוצרים לחו"ל, מכניסה מטבע זר לארץ, משלמת מסים נכבדים לאוצר המדינה ואף תורמת בכל שנה סכומים ניכרים למטרות חברתיות. באמצעות החברה הזו הוא פרנס בכבוד את משפחתו. הוא סיפר לי בדיעבד שבמשך חודשים ישב על המדוכה, ומי שתבונן בו מן הצד סבר ש'אינו עושה כלום', אך הוא חשב ותכנן ו'העסיק את הראש' בהגיית רעיונות ל'עסק הבא שלו' (שבסופו של דבר הצליח). אם אני חושבת על מה שהיה עולה בגורלו לו פקידוני ויסקונסין היו נכנסים לתמונה, זה היה נראה בערך כך: במקום לשבת בחדר העבודה שבביתו, ולקדוח במוחו תוכניות עסקיות, תוך מעבר שלבי ניסוי וטעייה שהם חיוניים לגיבוש עסק מתחיל, ובלעדיהם אי-אפשר, הם היו מאלצים אותו להשתתף בתוכניות מטופשות, תוך שפקידים צעירים ממנו בכמה שנים היו מרצים לו בקול פטרוני על 'התאמת בגדים', על 'נימוסים והליכות' ועל 'הרגלי עבודה'. הצורך להשתעבד לתוכנית ה"חינוך מחדש" לא היה מאפשר לו את הזמן לשבת על המדוכה ולהגות את תוכניותיו הכלכליות, אשר התגשמו בסופו של יום, גם אם לא בהקדם האפשרי, אלא לאחר שלב התגבשות בן שלוש שנות 'ניסוי וטעיה'. זמנו הפרטי של אדם הוא הנכס היקר ביותר שיש לו. במקרה של אבי, זה סייע לו לפתח עסק משגשג. אני יכולה להניח כי עסקים רבים נולדו מאנשים שהתרוצצו חודשים בשלבי 'ניסוי וטעיה' עד שלבסוף יוזמות עסקיות אלו הבשילו לכדי עסקים משגשגים שסיפקו מקומות עבודה יציבים לרבים אחרים. זמנו הפרטי של אדם הוא המתחם שבו אדם מפתח את אישיותו, את כישוריו, פיתוח שלעיתים מניב גם תוצאה כלכלית, אשר מובילה לתועלת לאדם עצמו, לעיתים גם לאחרים (כמו במקרה שתיארתי לעיל). אין ספק שלא כל האנשים מנצלים את זמנם הפרטי בכדי לעשות את הצעדים הראשונים בשיטת 'ניסוי וטעיה' של עסק מתחיל, אך הרעיון הוא ברור. זמנו הפרטי של אדם הוא כלי להגשמתו העצמית. אחדים עושים תארים אקדמאים, אחרים כותבים ספרים, אחרים יוצרים יצירה מקורית ואחרים מבלים בחיק משפחתם. כפייה שלטונית (באמצעות גורם פרטי- תוכנית ויסקונסין) על זמנם הפרטי של אנשים כאשר אין בכך צורך ממשי של עבודה אלא צורך של 'חינוך מחדש', הינה אקט איום, טוטליטרי. היא גוזלת מאדם את השטח הפרטי של חייו, את זמנו הפרטי, את יכולתו להגשים את עצמו ואת מאוויו. היא משולה לדחיפת יד בלתי רצונית לגופו של אדם. שכן כפי שגופו הוא החלק הגשמי של חייו, זמנו הוא החלק הרוחני/איכותי של חייו. לשלטון (גם באמצעות גורמים פרטיים) אסור 'לדחוף ידיים' לגופם של האזרחים. גם לא לחייהם (זמנם הפרטי).