לפי ספר המצוות של הרמב"ם, הצדק מתגלם במימוש
זכותם של בעלי הדין לתת עדות בבית המשפט בין קצרה בין ארוכה ללא הפרעה, והדיין מנוע מלדרוש מבעל דין לקצר בדבריו. בנוסף,
הדיינים צריכים להיות בקיאים בדין.
בנוסף, נקודת המוצא היא
שכל אדם זכאי בדין.
לעיל שלושה עקרונות אשר כל בית משפט של צדק צריך לאמץ.
לפי הרלב"ג בפירושו לתורה, עיקרי הצדק הם:
שפיטה לפי כללי הצדק מבלי לזכות את החייב, ובלשונו שם - "ראוי שתדע כי עשיית העוול במשפט יהיה משני צדדין, אם שישפוט שלא כדין, שיזכה את החייב".
בהקשר למשפט של ימינו - בניגוד לדעת הרלב"ג - בא סעיף 82 לחוק העונשין תשל"ז 1977 הדן בעברייני סמים, וקובע כדלקמן:
"
82. טיפול במשתמשים בסמים
הורשע אדם ונוכח בית המשפט כי הוא משתמש בסמים מסוכנים, כמשמעותם בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973, רשאי בית המשפט להטיל עליו בצו - מבחן שבמסגרתו יעבור הנידון טיפול בקהילה, בתקופה ובהתאם לתוכנית שיורה בית המשפט, ורשאי בית המשפט לתת צו כאמור בלא להרשיע את הנאשם אף אם תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שניתן לצוות על הפעלתו".
מדובר בהטבה מרחיקת לכת אשר בית המשפט מוסמך להעניק לעבריין במקום להענישו לפי גודל עבירותיו, ויש הרואים בכך לא רק פגיעה בכללי הצדק, אלא גם עידוד עבירות סמים.
עיקרון נוסף של הצדק לפי פירוש הרלב"ג הוא
הימנעות מהארכת הדיון המשפטי. ובלשונו - "...או כשיהיה ראוי לשפוט ולגמור הדין - ולא יגמור הדין, לחמוס על דין הזכאי ולהאריכו, כי זהו גם כן עוול בעניין המשפט".
במקומותינו, בית המשפט מקצר בזמן העדות ומאיץ בבעלי הדין בזמן עדותם לסיים את דבריהם מהר - דבר שמצטבר למורא בית המשפט המהלך אימים, בעיקר על עדים לא מנוסים, וכך נפגעת עשיית הצדק במשפט.
גם העברה לא מבוקרת של תביעות - לבוררות, עלולה לחבל בצדק המשפטי, בהיות חלק ניכר מהבוררים בלתי מקצועיים בנושאי המשפט.
הלחץ המופעל על-ידי שופטים רבים על הצדדים לעשות פשרה, בין בפרוצדורה ובין בפישור-גישור, במקום למצות את ההליך המשפטי, פוגע בעשיית הצדק ומרחיק את פסקי הדין מן האמת.
רעה חולה אצלנו היא התמשכות הדיונים על פני חודשים ושנים, עד כדי כך שלפעמים הזוכה כבר לא נהנה כלל מזכייתו, ואילו החייב נאלץ לשלם ריבית שהייתה יכולה להימנע לו היו הדיונים קצרי-מועד.