סיפור המסגרת של סרטם של האחים כהן, No Country For Old Men (או בתרגומו הלא מוצלח לעברית: "ארץ קשוחה") הוא פשוט למדי: אלן מוס (ג'וש ברולין) יוצא למסע ציד, שבמהלכו הוא נתקל בערימת גופות, 2 מיליון דולר וכמות לא קטנה של הרואין, שהשאיר אחריו סוחר סמים שסרח. מוס בורח כשבידיו הכסף, ובעקבותיו אנטון שיגור, שכיר חרב ורוצח אכזר. כששני גברים נוספים, שוטר ואיש זקן, נרצחים על הכביש המהיר, יוצא השריף (טומי לי ג'ונס) בעקבות הממצאים לפתור את התעלומה המוזרה.
אולם, מבעד לקווי העלילה שמותחים האחים כהן ביצירת מופת זו, נשקפת משמעות מיוחדת, שאותה מסגיר במידה רבה שם הסרט באנגלית: אין זו ארץ בה יכול אדם מבוגר לשרוד. האיש המבוגר, לו אלן מוס, הוא הנמלט אשר בורח עם הכסף, כשבעקבותיו, במרחק נגיעה, נמצא תדיר הרודף הקשוח והאכזר, אנטון שיגור.
האיש המבוגר הוא זה שספג לתוכו את כל ההתניות החברתיות, את אופני הנִראוּת שלה ואת דרכי המבע וההתבוננות הקולקטיביים המאפיינים אותה. מבחינה זו, האיש המבוגר כלוא בתוך דפוסי מחשבה ודרכי פעולה צפויים, ולכן הוא פגיע. תובנה זו מצויה בדברי השריף לסגנו: "הגיל גורם לבני אדם להיות שטחיים", כלומר צפויים מראש. השימוש שנעשה כאן במונח "צפוי", מדויק בשתי משמעויותיו: הן בהוראתו כ"נִראה", והן בהוראתו כ"ידוע מראש". אדם המכיר את שני קווי המשמעות הללו של ה"נִראוּת" החברתית והפרטית, מסוגל להלך בתוך החברה מבלי שיבחינו בו, או בסכנה שהוא מהווה. את התחושה הזאת מצליחים יוצרי הסרט לחדד באמצעות הצבת דרכי ההרג המאפיינות את שיגור, הרודף, אל מול דרכי ההרג המאפיינות את מוס, הנרדף. שיגור מסתובב בגלוי עם מיכל חמצן דחוס, הנראה כמו מתקן לחולי ריאה, ולכן לא רק שאינו מהווה איום, הוא אפילו מעורר רחמים. הוא נראה כמו איש חולה, בעל פנים זרות. איש לא חושד שהמכשיר הזה עלול להרוג. קורבנותיו של שיגור, כמו האיש הזקן שרצח לאחר שברח מתחנת המשטרה, לא חשו מאוימים עד רגע מותם. הם פשוט לא ראו בו רוצח ולכן לא הבינו את הסכנה שניצבה מולם.
לעומת שיגור, מוס משתמש ברובה ציד עם משקפת. הוא יורה בצבי מרחוק ורץ לחפש עקבות. כולם יודעים שנשק הוא מכשיר הרג, לצופה ברורה כוונת השימוש בו, ולכן מוס מצוי בתוך טווח ההבנה והנִראוּת של המתבונן הסביר. מוס בולט בשטח, צעדיו צפויים. הוא מרחם על הפצוע שהשאיר בזירת הפשע והוא חוזר אליו כדי להשקותו במים. שם הוא נתקל ברודפיו אשר פוצעים אותו. כשהוא מבין כי נתגלה, הוא נכנס למצב של מנוסה מתמדת. באופן מתבקש ממש הוא שולח את אשתו, קרלה ג'יין, לאמה, ואכן שיגור מאתר את כתובתה על-פי פירוט שיחות הטלפון שהושאר בבית. מכאן מתחיל מרדף מרתק, בו כל צעדיו של מוס ברורים, ואילו שיגור מצליח לרדוף אחריו מבלי להיות צפוי. הוא תמיד מפתיע, מסתובב בתחום האפור, המצוי מעבר לנִראוּת המאפיינת את החברה האמריקנית. הוא רואה ובלתי נראה.
הבלתי צפוי הוא משוגע והמשוגע הוא בלתי נראה
השימוש של שיגור במכשיר ההרג המקורי שלו מותיר בגופם של קורבנותיו חור כניסה בקוטר של תשעה מילימטר. השריף המנוסה, ולפיכך בעל החשיבה השבלונית, רגיל לחפש את המובן מאליו: חור כניסה בקוטר של תשעה מילימטר בראשו של האיש הזקן, שנרצח על-ידי שיגור, מחייב הימצאות קליע. אולם איש לא לוקח בחשבון, שהחור הזה אינו תוצאה של ירי מאקדח - מכשיר ההרג היחיד שעולה בדעת האמריקני המצוי, ובמיוחד האמריקני רב הניסיון בכגון אלו. כל ניסיונו של השריף נובע מהתחקותו אחר פושעים מקומיים, בעלי דפוסי פעולה מוכרים. שיגור, לעומתם, נע בתחום הדמדומים שמעבר לכל אותו ניסיון עשיר. הוא מצליח לזהות את מגבלותיה של העין הבוחנת אותו ולהלך מחוץ לטווח הראייה של השריף ושל מוס כאחד.
בעלי הכסף והסמים שוכרים את שירותיו של קרסון וולס, שכיר חרב האמור להכיר את מאפייני הפעולה של שיגור. וולס מצליח למצוא את מוס בבית החולים במקסיקו, והוא מבהיר לו את חומרת מצבו. הוא מתאר את שיגור כ"אדם מוזר" אך גם כ"בעל עקרונות נעלים מכסף", ושעל כן אין מוס יכול להגיע איתו לעסקה. למעשה, כל מי שנתקל בשיגור אומר שהוא "משוגע" או "מוזר". עניין זה מגלה במקצת את אופן ההתייחסות של בני האדם לבלתי מוכר: כל מי שאינו מתנהג כצפוי הוא בהכרח "משוגע".
וולס מצליח לשחזר את צעדיו של מוס, ומבין כי מוס ודאי לא גנב את הגבול עם מזוודה ובה שני מיליון דולר, מבלי להיתפס. הוא מתחיל לחפש את מזוודת הדולרים בסבך שמעבר לגדר הגבול, ואכן מאתר אותה, אולם משאירה במקומה. בשובו למלון מחכה לו שיגור. ברגע שמִתקָן החמצן מכוון אליו, חוזר קארסון וולס עתיר הניסיון לפעול בדיוק כצפוי: הוא מנסה לשחד את שיגור בסכום של 14 אלף דולר. שיגור צוחק מהניסיון הזה. כשהניסיון כושל, אומר וולס לשיגור כי הוא יודע היכן נמצא הכסף. אולם אנטון שיגור אומר לו כי הוא יודע היכן הוא יהיה, וזה הרבה יותר חשוב. הסצנה מסתיימת בצלצול טלפון וברצח וולס על-ידי שיגור. דווקא כאשר נדמה כי על-אף האינטרסים, יצליח וולס, בעל כובע הבוקרים, להביס את שיגור המתנהל במהירות בתחומו של הבלתי נראה והבלתי נודע, מצליח שיגור לעלות על עקבותיו ולהרגו. בהמשך מגיע אנטון שיגור לבעל הכסף והסמים והורג אותו במשרדו, בנוכחות אורח נדהם ששהה באותו זמן במשרד. כאשר האורח שואל את שיגור: "האם אתה הולך לירות בי", שיגור עונה: "זה תלוי. האם אתה רואה אותי?". האורח משיב כמובן בשלילה, וכך מציל את חייו. זוהי מהותו העמוקה של הסרט: השונה, הבלתי שגרתי, הבלתי צפוי, המוזר והמשוגע הוא בעצם גם בלתי נראה.
ההבדלים בין הרודף לנרדף ניכרים במעין תקבולת ניגודית ביניהם. שיגור הפצוע מצליח לגנוב ציוד רפואי מבית מרקחת לאחר שהוא גורם לפיצוץ מכונית בחזיתו ומסית את תשומת לבם של הנוכחים החוצה. שוב איש לא רואה אותו. הוא חוזר לחדרו ומטפל בעצמו. לעומתו, מוס הפצוע גונב את הגבול למקסיקו ומנסה לשחד קבוצת מקסיקנים שייקחו אותו לרופא.
יקומים מקבילים והיגיון הפוך
בשתי סצנות שוליות לכאורה מצליח הבמאי להעביר את המשמעות המגולמת בשם הסרט. בסצנה הראשונה נפגש מוס השותת דם בקבוצת נערים. ההתנהגות האמריקנית הקפיטליסטית השבלונית ניכרת כאן מיד: הנערים רואים את מוס במצבו הקשה, והוא מבקש לקנות את המעיל של אחד מהם תמורת 500 דולר. הנער מבקש לראות את הכסף. חברו, שנמצא על הגבול בין קלקול בוגר לבין מוסריות של ילדות, מעיר לחברים על הבעייתיות שבניצול מצבו של איש פצוע - אך לשווא. כשמוס מבקש לקנות את בקבוק הבירה שבידי אחד הנערים, הלה נוקב במחיר: 50 דולר - סכום עתק המלמד על הסיאוב החברתי שבו חדור הבחור הצעיר. יוצרי הסרט, המבליעים בו ביקורת קשה על דרכי החינוך וכיווני ההתפתחות הערכיים של החברה בכללה, בעצם אומרים כי גם אם הילדים נולדים עם תום כלשהו ואפילו עם יכולת להבחין בין טוב לרע - ככל שהם מתבגרים, הם הופכים צפויים מראש, אינטרסנטיים וגסי לב.
סצנה רבת משמעות שנייה מופיעה לקראת סוף הסרט: כאשר שיגור הפצוע מבקש לקנות חולצה מילד קטן, הילד אומר לו "אדוני, אתה לא צריך לשלם לי. אני אתן לך את החולצה בחינם". אולם שיגור מבין, כי אם אכן יסכים לקבל מהילד את החולצה בחינם, הרי שכל ההבדל בינו לבינם, וכל התחום הבלתי נראה שגילה בעיבורה של חברה בעלת דפוסי התנהגות וערכים קבועים וצפויים מראש - נעלמים. שיגור מתעקש אפוא לשלם על החולצה מחיר מופקע, ובנטילת הכסף על-ידי הילד שלא ביקש בתחילה שכר על מעשהו - הוא חש הצלחה.
אכן, אין זו ארץ לאדם מבוגר. התקווה בארץ הזו מצויה רק בצעירים, שמחשבתם ואופני פעולתם לא הושחתו עדיין על-ידי הדוֹגמוֹת החינוכיות והערכים החברתיים הפסולים.
"זה הכל הכסף והסמים", אומר השריף הטקסני לעמיתו המגיע אל זירת המוות, בה נגלית גופתו של מוס בין גופותיהם של עוד כמה קורבנות. "מי האיש שלך?" - שואל הטקסני, והשריף הרודף את שיגור כבר זמן רב, עונה: "לעתים נדמה לי שהוא בכלל לא איש, כי אם רוח רפאים".
קרלה ג'יין מביאה לקבורות את בעלה ואת אמה, שמתה מסרטן, וכשהיא חוזרת לביתה היא מוצאת את שיגור. "אין לך סיבה לפגוע בי", היא אומרת לו. והוא, במין שלווה בלתי מוסברת של איש עקרונות "מוזר", עונה לה: "לא, אבל נתתי לבעלך את מילתי". קרלה מנסה בשנית: "אתה לא חייב לעשות זאת", ואנטון שיגור משיב: "אנשים תמיד אומרים אותו דבר". במילים אחרות, אנשים הם צפויים בהתנהגותם ובתגובותיהם. שיגור מציע לקרלה ג'יין להמר על חייה, והיא מסרבת. לא לגמרי ברור אם הוא הורג אותה, אולם השיחה חושפת לעיני הצופים את שני היקומים המקבילים המתנצחים זה מול זה: מצד אחד, קרלה ג'יין השכולה, הרגשנית והכואבת ומצד שני אנטון שיגור, קר המזג והבלתי שגרתי. המפגש הזה מביא את קרלה להטיח בשיגור, עם הטלת המטבע: "אתה משוגע". במילים אחרות, אתה מחוץ לטווח הראייה שלי, אתה לא נוהג כמו "רוצח נורמלי" אלא באופן לא הגיוני. אולם שיגור מוצא את ההיגיון הצרוף דווקא בגבולות התפיסה הרציונלית של החברה ושל קורבנותיו - במקום היחיד בו הוא "משוגע" ועל כן גם בלתי נראה.
כאן מגיעה הסצנה החותמת את הסרט - התאונה בה נפצע שיגור, והמפגש שלו עם הילד. שיגור דוחף לילד סכום כסף רב עבור החולצה, למרות סירובו של הילד לקבל את הכסף, ואומר לו: "קח את הכסף ולא ראית אותי". והילד, מרגע שהפסיק לראותו, פוצח בריב טיפשי עם חברו על הכסף. הערובה לקיומו של אזור הדמדומים הבלתי נראה, שבו מסתובבים השיגורים של החברה, טמונה בהשחתת התום ובקלקול הטוטלי של הנוער. ברגע ששיגור הצליח לשכנע את הילד לקבל את הכסף, כל תחום מחייתו הנסתר נעשה שוב מוגן.