הן רק היו צריכות להיוולד למוצא הנכון. בעבר היה נקבע "שוויו" של אדם לפי ייחוס הוריו. כך, רק בן למשפחת אצולה יכול היה להיות אציל בעצמו. הכל נקבע וידוע מראש, והרשות איננה נתונה.
בימים אלה של חינוך לשוויון, היינו יכולים לגחך אודות ה"היגיון" הקדום, שנראה כה תלוש ורחוק. אך אל לנו - שכן גם היום נקבע "שוויין" של ילדות צעירות על-פי שם משפחתן וצבע עורן.
השבוע התקיים דיון נוסף בתיק בית הספר 'בית יעקב' שבאלעד. אותו בית ספר בחר להפריד ולהבדיל בין תלמידות אשכנזיות למזרחיות, באמצעים פיזיים, ובמטרה ברורה לבידול בין המוצאים. הדיון התנהל במסגרת תביעה שהגיש מרכז תמורה - המרכז המשפטי למניעת אפליה, ונסוב סביב הנזק שהוסב לתלמידות הצעירות ולמשפחותיהן בגין האפליה הבוטה על-רקע מוצאן. בדיון מסר מרכז תמורה כי בכוונתו להמשיך בהליכים לקביעה עקרונית של ביהמ"ש לנזק בגין האפליה.
ההורים האמיצים נגלו אליי בבית המשפט. משפחה יחידה שהעיזה להיעמד למול מערכת בית הספר ולזעוק את זעקת בנותיהן. הבנות נושאות שם משפחה אשכנזי, כמוצא אביהן, אך לאור צבע עורן השחום שירשו מאימן שממוצא מזרחי, שייכן ביה"ס למגמה המזרחית, כפועל לאור "טוהר המוצא".
שני התובעים, הורי הבנות המופלות, אשר עשו את כל הדרך מעמנואל הרחוקה לאולם הדיונים, ביקשו לתאר את אשר על ליבם, ופיהם נפער ונסגר כרוצה לצעוק; אך בית המשפט מנע מהם להעיד בשלב זה. עורך הדין המייצג את בית יעקב הסב מבטו לאחורי האולם, לאבי הבנות, והציע לו כי ישוב הביתה... עוד אמר העו"ד - "אין לי בעיה עם האפליה". לדעתו הכול נסוב סביב העניין הכספי. דבריו היו תלושים ומקוממים, ונעשו תוך הכחשת הנזק שנגרם לאותן הבנות, וההשלכות של מעשי ההפרדה המפלים.
אך מהו בעצם המחיר ששווה ההסבר לבתך הצעירה, כי הוריה תובעים את האנשים שבידיהם מופקד חינוכה, אנשים שלדעתם ערכה איננו כערך ילדה ממוצא אשכנזי?
בעקבות הליך מקביל בעניין האפליה שהתנהל בבג"צ, נקבע כי מעתה תהיה אפשרות לבנות המזרחיות לעבור למגמת הלימוד האשכנזית, רק אם תחפוצנה בכך. אולם גם אם נניח כי הבנות תקבלנה את ההחלטה הקשה, שביה"ס מציין שיש לעשותה "תוך חשיבה", החלטה זו מלווה בסיכולים כה רבים! ביניהם: חתימה בנוכחות מנהלת ביה"ס, שדואגת להיעדר מכל פגישת חתימה; תשלום נוסף; והתחייבות לקריאת תפילה בנוסח אשכנזי גם בביתן שלהן...
כמו-כן, על אף שהותר מעבר חופשי במסדרונות בית הספר, קירות ההפרדה לא הוסרו. קיר בטון אפשר לשבור - מדובר לכל היותר במספר שעות עבודה. אולם מהו משך הזמן הנדרש לסדוק את קירות הגזענות?
נשבענו לא לשכוח ולא לסלוח את שעשו לנו כשהיינו זרים במדינה אחרת, נשבענו שלא יקום ולא יהיה עוד. אז מדוע אנו אדישים כאשר זה קורה בביתנו שלנו? מדוע אנו לא מתקוממים כשהטלאי הצהוב מוחלף בתלבושת נפרדת ומזהה? מדוע אנו לא זועקים כשגדרות תיל מוחלפות בקירות גבס? מדוע אנו לא נחרדים כאשר בנות אשכנזיות לומדות שהן ברמה רוחנית גבוהה יותר מחברותיהן המזרחיות? מדוע אנו לא זועקים כאשר בנות צעירות ורכות מופרדות, מושפלות ומבוזות על-רקע מוצאן? מדוע?!
אנו מעדיפים לחשוב כי השד העדתי חדל להתקיים בנו, אך יש הדואגים לשפשף את הקנקן ולהקים את השד לתחייה ולשמרו. אל לנו להכשיר את עוולותיהם בשתיקתנו. זוהי מלחמה שבה הצדק גלוי, ועדיין מושתק. על כולנו לזעוק את זעקת הילדות, כאילו היו בנותינו שלנו!
עזבי לך, ילדה, את תרמיל האתמול. יש בו כמעט את הכול: אפליה, השפלה ומלחמת יש מוצא.