"הזיג יותר גרוע מהזג", כך סיכמה יו"ר האופוזיציה ציפורה לבני את דעתה על התקציב. על-פי הבעת פניה, ניכר בה שהיא נהנית מהשנינות ששם בפיה ראובן אדלר. ראיתי, שמעתי ותוך שבריר שנייה, זינקה ממאגר הקונוטציות האצור בי תמונה בה נראית צ'יצ'ולינה הבלתי נשכחת, מרצה בפני נערות על חשיבות הצניעות.
ציפורה לבני? היא מעזה לדבר על זיגזג? אם אין לה מראה בבית, אז שתשאל את אחיה אלי, מדוע אבא איתן מתהפך בקברו.
אבל לא רק היא: רבים בתקשורת, הגדירו את התנהלות ראש-הממשלה כזגזגנית. בחדשות ערוץ 10 (13.5.09) הביאו אייטם עויין ארוך מהרגיל, שבו סיכמו צ'יקו מנשה, יעקב אילון ורביב דרוקר, את מסע התלאות שעבר התקציב, עד שנחת על שולחן הממשלה להצבעה. כותרת האייטם הייתה, ניחשתם נכון:
"תקציב בזיגזג". כנראה היה מי בערוץ 10 שמצא כמתאימה את הכותרת בידיעות-אחרונות יום קודם, שגם היא הייתה "תקציב בזיגזג". דה-מרקר הכניס אותנו לשבת עם הכותרת "שובו של איש הזיגזג" (15.5.09). האם הזיגזג הפוליטי באמת מקומם אותם? מסתבר שבנחיריים שלהם, יש גם זיגזגים שמריחים טוב.
שורות אלה עניינן "הזיגזג הפוליטי". הפוליטיקה מלאה ממנו. ולפני שאני ממשיך - הערה ארוכה על "מהו זיגזג". ובכן, הזיגזג הינו אמירה או פעולה הפוכים ממה ששמענו או ראינו מפוליטיקאי בעבר. אם נכונה ההנחה שאמירת אמת משרתת את האינטרס של האזרחים, הרי שהזיגזג משרת את האינטרס של הפוליטיקאים ו...העיתונאים.
אל תגידו זיגזג הוא זיגזג הוא זיגזג. כל זיגזג והייעוד שלו. יש את הזיגזג השלילי, שכולנו נדרשים להוקיע, ויש "זיגזג חיובי" שאנחנו מודרכים להריע לו. ומי הם אלה המשגרים לתודעתנו הוראות כיצד להתייחס לזיגזג? העיתונאים. אלא שלכל אחד מהם יש אג'נדה אישית (אידיאולוגית, פוליטית ופרסונאלית), והיחס לזגזגן נגזר ממנה. מי שנתפס כיריב פוליטי, יחוש על בשרו את שיניהם, וזגזגן שיערוק אליהם, יזכה לשירותי יחצנות. קבלו דוגמאות.
למרות שהיו הרבה, שני זגזגנים נכנסו לפנתיאון. הראשון, היה חבר מועצת העיר ירושלים, רחמים כלנתר, שעל שמו נקרא מושג הגנאי "כלנתריזם" (להקליד בגוגל), והזגזגן השני אלכס "מיצובישי" גולדפרב (ביחד עם הפושע גונן שגב) שבזכות הזיגזג שעשה, הכנסת העבירה את הסכם "אוסלו ב'". נחזור לנתניהו.
הזיגזג שעשה, זכה לקיטונות של רותחין לא בגלל התוצאה, אלא בגלל הזדמנות הפז לתקוף אותו על התהליך. ברור שדעתם של התוקפים איננה עקרונית. לעומתו, זגזגני קדימה זכו דווקא לתקשורת אוהדת, למרות שסיעתם מכילה עבריין מין מורשע, חשודים בפלילים, ונאשם אחד.
זאת הזדמנות להזכיר את המייסדים שנפלטו: האסיר המשוקם עומרי שרון, הנאשמים אולמרט והירשזון, וראש הממשלה לשעבר "האתרוג הרקוב" אריאל שרון ("דין נצרים כדין תל אביב") שאת הזיגזג שלו (ושלהם) ניתן להגדיר כ"בגידה" ממש בבוחריו.
שאול מופז פוחד מהעיתונאים שתמיד יכולים לרסק את אמינותו בשידור אינסופי של הצהרתו בטרם עריקה: "בית לא עוזבים". לא שכחנו את צחי הנגבי, שעודד את חברי מרכז הליכוד לאחר הקמת קדימה, ועם פרסום הידיעה על כתב-אישום ערק אליה.
מי שרוצה זיגזג טרי מתוצרת חוץ, אז בידיעות-אחרונות (17.5.09) קראנו כותרת מישנה לפיה
"בניגוד מוחלט להבטחת הבחירות שלו, החליט הנשיא אובמה לא לסגור את מתקן הכליאה בגואנטנמו".
כמעט שכחנו: מלכת הזגזגנים - התקשורת! בשבוע שעבר היא סלדה מנתניהו הזגזגן, והשבוע, יש לאותו זגזגן סיכוי לזכות באהדתה. במאמר מערכת של הארץ (17.5.09), קראנו את השורות הבאות: "עתה מוטל על נתניהו להראות שהוא מסוגל להניח בצד את עמדתו האידיאולוגית (זאת שניצחה בבחירות), ולפעול לטובת המדינה".
ואם לא הבנתם, אז טובת המדינה = האידיאולוגיה שהושלכה לפח על-ידי הבוחרים. זוהי אותה תקשורת שידיו המוכתמות של שרון לא ממש הפריעו לה, וידיה הנקיות של לבני הלהיבו אותה. זגזגנים כבר אמרנו?...