האמריקנים מבהירים כי הקפאת ההתנחלויות תסייע להם במאמצי ההידברות עם האירנים. כי התקדמות בתהליך הוויתורים הישראלי מול הפלשתינים תאפשר להם לחץ אפקטיבי יותר למניעת ההתגרענות האירנית. כי הסכמה ישראלית לקבל את פתרון שתי המדינות וליישמו, תצייד אותם בתחמושת הנדרשת לתבוע את מדיניות פרו-מערבית מצד האירנים. תמוה. מה מטרתה של כריכה זו בין הדינמיקה הישראלית-פלשתינית לבין המאמצים למניעת השגת נשק גרעיני מאירן? מאיזה ספר לימוד של יחסים בינלאומיים נגזרה הזיקה הזו?
האם קיים איזשהו היגיון אסטרטגי או אידיאולוגי המצליח להבין את ההתחמשות האירנית כתלויה במעמדה הלא-ריבוני של הרשות הפלשתינית? שמא לא קראו הצוותים האמריקנים על המהפכה החומייניסטית? על האידיאולוגיה האירנית-אימפריאליסטית? על מצב הדיכוי והעוני הפנים-אירני ההופך את הממשל שם לכזה התלוי בהפקת אויב מדומיין, עדיף מערבי (למרות שבעת הצורך היה גם עירקי) כדי לתעל אליו את הזעם הציבורי ולהסוות את עיני ההמונים מאויבם האמיתי - המשטר?
זלזול בממשל האמריקני אינו במקומו. הצוותים של אובמה יודעים פונדמנטליזם אירני מהו. הם מודעים לעובדה כי ממש כפי שערפאת היה זקוק לסכסוך הישראלי-פלשתיני, שכן בעת שלום מנהיגותו לא הייתה שורדת ברחוב הפלשתיני יותר מדקה, כך זקוק הממשל האירני הנוכחי לאמברגו עולמי שילכד את הציבור סביבו. במילים אחרות - האמריקנים יודעים כי פני אירן אינם לפיוס ולנסיגה מתהליך ההתחמשות הגרעינית המסוכן שלה.
ובכן, למה לכרוך לפתע את יכולת ההשפעה על אירן בנכונות הפייסנות הישראלית? האם הדבר באמת מעיד על כוונת האמריקנים להתנות את פעילותם במישור האירני בהקפאת התנחלויות? ככל הנראה לא. ארה"ב היא מעצמה ריבונית שלא תתלה את ביטחון אזרחיה, המאוימים גם הם מהמתרחש באירן, בנכונות אירנית להקפיא את פרויקט הגרעין משום שנעצרה הבנייה בקדומים או בבית-אל. הם בטח שמו לב שבעקבות תהליך ההינתקות לא הכריז נשיא אירן שבכוונתו לצמצם את מספר הצנטריפוגות או הפצצות שבכוונתו לייצר.
המחשבה המתבקשת מורכבת יותר אך מדאיגה לא פחות: האמריקנים יודעים שלא יהיה מנוס מעימות עם אירן. עימות צבאי, שבמקרה הקיצון יתבע את הפלת המשטר באמצעות כוחות צבא. מדובר יהיה בעימות לא פשוט. מורכב יותר מזה שהתרחש בעירק, שיתבע קורבנות רבים ויעלה מיליארדים.
הם גם יודעים שההיסטוריה הפוליטית האמריקנית מלמדת כי נשיא שמכניס כוחות למערכה צבאית מורכבת - סופו ליפול. הוא זה הנושא באחריות הציבורית למערכה, כלפיו יופנה הזעם הציבורי על העלאת המיסים למימון המלחמה ומחאת משפחות החיילים שהקריבו את חייהם במהלכה. ואם אין מנוס מעימות צבאי עם אירן, ואם בכוונת הנשיא המכהן להימנע מהזעם הציבורי כאחראי לאותה מלחמה - למה לא להכין מראש את התשתית שתוכל להאשים בעימות העקוב מדם את היהודים?
כמי שיודע שישראל אינה מדינה מתאבדת, ושדעת הקהל הנוכחית בה, קל וחומר לאחר תהליך ההינתקות, תופסת את רעיון שתי המדינות ככתב חיסול עצמי, הרי שהוא יכול לסמוך על כך שיוכל להציג לדעת הקהל האמריקנית את האילוץ לצאת למערכה כנגד אירן כתוצר של סרבנות השלום הישראלית. זו שלא סיפקה לו את הכלים לפרק את הגרעין האירני בדרכי נועם.
זה מסר שככל הנראה לא ייאמר במפורש, אך בעצם כריכת היכולת האמריקנית להשפיע דיפלומטית על אירן בקידום תהליך אנאפוליס, נוצרת התשתית העתידית להפצתו. תשתית שהנה חלק מתוכנית ההישרדות האישית של אובמה. נשיא המבין שהעימות עם אירן בלתי נמנע והנה האפשרות להאשים בו את הישראלים סרבני השלום.
פגישת אובמה-נתניהו סימנה את המדיניות הישראלית כלפי הפלשתינים ככזו היכולה למנוע או לדרדר את ארה"ב לעימות צבאי עם אירן. כריכת שתי החזיתות הללו יחד הופכת את ישראל ואת יהדות ארה"ב למוקד של לחצים מצד כל צרכן דלק אמריקני, שחפץ באי-התייקרותו (מה שיקרה בעת מלחמה) ולסחטנות רגשית מצד כל אם של חייל אמריקני, שאינה רוצה לראות את בנה ברחובות טהרן.
אך יותר מכל, לא ניתן שלא לתפוס בכריכה זו את המילוט הציבורי שמכין אובמה לשעה שבה ייאלץ כמפקד הצבא העליון להסביר לעמו מדוע שלח את חייליו לחזית הפרסית. הוא יתעל את תסכולם כלפי הישראלים, שלא איפשרו לו לכאורה לסגור את העניין בדרך דיפלומטית. "האשימו את היהודים", יאמרו אז מי שיאמרו בשמו. זיק של אנטישמיות, כבר אמרנו?