כמידי יום שישי בשנים האחרונות, גם בשישי שעבר לא פסחתי על מאמרו הקבוע של בן דרור ימיני ב'מעריב'. קראתי, נהניתי והסכמתי. לא עם הכל אמנם, אבל עם הרוב. כך שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, אני מרשה לעצמי לא רק לחלוק על הכותב המוכשר, מה שלא קרה הרבה בעבר, אם בכלל, אלא גם לחשוד בו בתמימות שאיננה אופיינית לו.
"הנאום שלא יהיה שם: אובמה מול העולם המוסלמי", זוהי כותרתו של המאמר החשוב והמנומק, שבו מייחל ימיני ליום שבו 22 המדינות הערביות תהפוכנה לדמוקרטיות. זכותו של הכותב להביע משאלת לב שכזו, אבל צריך גם לחשוב על ההשלכות שעלולות להיות לה: די לזכור את ההחלטה לקיים בחירות דמוקרטיות בשטחים, בחירות שהעלו את החמאס לשלטון, כדי להבין עד כמה מסוכנת הדמוקרטיה במדינות ערב כשהיא לא תוצאה של תהליך ארוך בשנים.
בואו נשווה בנפשנו את סעודיה או כווית תחת משטר דמוקרטי. במקרה כזה, מן הסתם, הבחירות יביאו לידי כך שלפחות שמונים אחוז מהציבור יצביעו למפלגות ו/או מועמדים מוסלמים קיצוניים שיאיישו את המג'לסים למיניהם ויהפכו את השריעה למשטר השליט והשולט. אז למה בדיוק מייחל ימיני? ל-22 אחמדינג'אדים מסביבנו? הרי עם החמאס אנחנו לא מסתדרים, אז שנסתדר עם דמוקטטורים שיש להם כאפייה על הראש אבל אין להם אלוהים בלב?!
ימיני הוא אדם חכם, וככזה היה עליו להבין כי אין דמוקרטיה של זבנג וגמרנו, לפחות לא במדינות מוסלמיות, מה גם שהמעבר החד בין דיקטטורה לדמוקרטיה כשל אפילו באירופה המזרחית וברוסיה הגדולה. מישהו יכול לספר לנו שרוסיה של ולדימיר פוטין היא דמוקרטיה? אפילו לא דימיטרי מדבדב.
לכן המסקנה המתבקשת היא אחת – חינוך לדמוקרטיה בשלבים, כאשר את "החינוך" מעניקים קודם כל למנהיגים ולהנהגות! תהליך כזה יארך שנים, אפילו עשרות שנים, אבל בסופו הוא ישתלם. מה גם שהחיפזון הוא מהשטן.
היה זה צ'רצ'יל כמדומני, שאמר פעם כי משטר דמוקרטי הוא הרע במיעוטו. במדינות ערב, בתנאים של היום, הוא הגרוע ביותר עלי אדמות.
