לא השתגעתי! ברור לי שהכותרת איננה אקטואלית, יען כי בחירות לא נראות באופק, ופריימריז בעבודה יתקיימו רק אחרי שהמשיח השחור יתפכח מהעצות של החמורים הלבנים. ולמרות זאת, אני צופה פני עתיד: אופיר פינס, אם לא יעשה שגיאות גסות, עשוי/עלול להגיע ביום מן הימים לראשות הממשלה. כדי שזה יקרה, צריך שיתקיימו מספר תרחישים.
ולפני שאני פורס אותם, הערה דמוקרטית ארוכה: מנקודת מבטם של כל אזרחי המדינה, חשוב שפוליטיקאים כמו אופיר פינס, יובילו את מפלגת העבודה. לא משום שאני מזדהה עם האידיאולוגיה שלו - אני לא! - אלא משום שהדמוקרטיה שלנו זקוקה נואשות לחיזוק אמון הציבור, ואין כמו פוליטיקאים שמדברים אמת, כדי לשקם את האמון שאבד.
פינס הוא דוגמה לנבחר ציבור שפיו וליבו שווים. כל אלה שאוהבים אותו, וגם אלה שלא - יודעים למה. ההפך ממנו ולא היחיד הוא רוני בר-און. בזכות הסכם עם הפייגלינים, נכנס בר-און לכנסת בבחירות 2003. התנאי: הוא חתם על מסמך לפיו לעולם לא ירים את ידו להורדת ישובים. חתם, נכנס לכנסת, והצביע בעד ההינתקות. (רק בישראל-) הפרת התחייבות חתומה, לא רק שלא פגעה בו, אלא שדרגה את מעמדו.
תאוות השררה של רבים ממנהיגינו, העלימה כליל את תחושת השליחות. אני מזהה בתאוות השררה האינסופית של הפוליטיקאים, את אחת הרעות החולות. מהסיבה הזו, חשוב לטפח סימפטיה לכל שר בממשלה, שיש בו הכוח להתפטר, ובלבד שאמינותו לא תיפגע. אופיר פינס עמד במבחן הקשה הזה.
שורות אלה נכתבות בגין השמועות על מאמץ של ארבעת מורדי העבודה (עמיר פרץ, איתן כבל, יולי תמיר ואופיר פינס) - והם אכן מורדים משום שלא קיבלו הכרעת רוב - להשיג את המורד החמישי, ולפרוש כסיעה חדשה. הפיצול הזה אם יתרחש, יהיה טעות פטאלית אישית ופוליטית של פינס, וחטא בל יכופר כלפי הדמוקרטיה הישראלית שזקוקה למפלגות גדולות.
הסלידה של אופיר פינס מיו"ר מפלגתו מובנת. אלא שאהוד ברק הוא לא הבעיה של מפלגת העבודה, ואסור לפינס להיכשל בטיפוח טינה אישית כלפיו. שר הביטחון מנסה בסך-הכל לצלוח איכשהו את כשלונו הפוליטי. מותר ואפילו מומלץ להבין אותו, במיוחד אם חושבים על המיליארדים שאחמדינג'אד שופך על הפרויקט המטורף שלו.
זאת הזדמנות להזכיר את התיעוב שחש יצחק רבין כלפי יריבו שמעון פרס. ביחס לאותה שנאה, פינס וברק זה רומיאו ויוליה. ולמרות הסלידה של רבין מהבלתי נלאה, הוא המתין בסבלנות להזדמנות שלו. חמש-עשרה שנה המתין בספסלים האחוריים, ובכך יצק תוכן לקלישאה החבוטה לפיה "בית לא עוזבים".
שר המוסר לשעבר עמי איילון ("מפלגת העבודה היא הבית שלי") הוא דוגמה טרייה למחיר ששילם פוליטיקאי עם gps דפוק, שעזב את "הבית", ועכשיו הוא בבית. קדמו לו דן מרידור, רוני מילוא ובני בגין שגם הם פינטזו על ראשות הליכוד. נטישת הבית ב-98' הרחיקה מהם את הסיכוי.
44 מנדטים היו למפלגת העבודה בהנהגת רבין. אם פינס לא ילחץ על הברקסים, דחוף! - 13 המנדטים שיש לה היום, עלולים לשייט במערכת העיכול של קדימה. כל אחד יודע איך מסתיים "טיול" במערכת העיכול. כן, קדימה היא הבעיה הראשית של מפלגת העבודה. כמו שזה נראה כרגע, הבעיה תלך ותחריף. ההתמקדות של פינס וחבריו באהוד ברק, מוכיחה את הקושי של סוכני אוסלו להבין תהליכים.
כדי שאופיר פינס יגיע לראשות הממשלה, הוא צריך לחשוב בדמיונו כאילו הוא יו"ר המפלגה. כל מה שלא היה רוצה שיעשו לו כמנהיג, אסור לו לעשות לאהוד ברק. גם הוא כמו ברק, לא היה רוצה שתחת הנהגתו, תתגבש קבוצת מורדים שתצפצף על הכרעות רוב.
אחרי שקיפלה את רוב דגליה, הנכס האחרון שנותר למפלגה "שהקימה את המדינה" הוא, שהיא עדיין נתפסת בתודעת רבים כמפלגת שלטון. כרגע, קדימה נתפסת כאלטרנטיבה. אם חבורת גנבי המנדטים תחליף את הליכוד בבוא היום, מצביעי העבודה ינטשו אותה סופית.
בהתנהלות חכמה, תוך הנחת האגו בצד, יכולים הליכוד והעבודה לשלב ידיים ולפרק את קדימה. זה אפשרי. למרות הגזע העבה, השורשים של קדימה טרם העמיקו. מפלגת העבודה חייבת להתלכד סביב המנהיג שלה (אנל'א מאמין שאני כותב את זה). לא לדאוג: קצת סבלנות וזמן ההתמודדות בוא יבוא. אחרי שפינס ינצח בעבודה - יש לו סיכוי - עם קצת מזל, הדמוקרטיה תעשה את שלה...
