"ההתחנפות", לעולם המוסלמי המתון - הייתה אסטרטגיה מחושבת אבל "הנאיביות" המדינית והציפייה לתוצאות מעשיות היא מוגזמת.
נאום אובמה - כטקסט פוליטי חברתי, היה בנוי בצורה מאוזנת, עם מסרים ברורים וחדים בנקודות הרגישות, כמו היחס למוסלמים, הצורך במתן כבוד והערכה לתרבות האיסלאם והגיבוי לפלשתינים להשגת מדינה משלהם.
היה ברור, שהנאום מכוון לאיסלאם המתון, המתקדם, המעוניין בקשר עם המערב ובעיקר עם ארה"ב בהנהגתה החדשה. הרצון לפיוס עם ארצות ערב, בלט לאורך כל הביקור והכוונה הנסתרת מאחורי המסרים, החיוכים, החיבוקים והנשיקות, לגבות את המתנגדים לאיסלאם הקיצוני, נוסח חמאס, חיזבאללה ובעיקר אל-קאידה.
הקו שנקט אובמה - מקובל על רוב מנהיגי ערב באיזור, מאחר וגם הם מבינים וחוששים שהתגברות הקיצוניים מסכנת את משטרם ושליטתם בעתיד.
פתרון הסכסוך הישראלי פלשתיני - הוא אחד המוקשים שצריך לפרק בדרך - ומבחינתו של ממשל אובמה הוא גם הנגיש ביותר והלחיץ ביותר.
אין כמובן, להתעלם מהכריזמה השופעת של אובמה, כושר הנאום, הגיל הצעיר, ההופעה המשכנעת, המעט תיאטרלית, לקבלת הרושם של נאום מושקע, עם הפסקות מתוכננות, למחיאות כפיים - ומסרים קליטים לאוזני השומעים.
הפרשנים והמומחים לענייני ערב, שניתחו את הנאום, מצאו בהם לפי גישתם, גם סתירות, גם חזון וגם גישה חדשנית לבעיות ישנות.
הבעיה אינה ביכולת או הכושר להפריח סיסמאות, סלוגנים ומסרים חברתיים ופוליטיים. המבחן הוא ביכולת הגשמתם ויישום בשטח בשנים הקרובות.
להערכתי, בכל הנוגע להגשמת החזון של אובמה ויישום שאיפותיו הפוליטיות בשטח ובמעשה - הוא רחוק מהמטרה.
יש קסם רב בדבריו - ולכן לא פלא שפוליטיקאים רבים, במיוחד מהקשת השמאלית, קפצו על הנאום כמוציאים שלל פוליטי רב. ההתלהבות שלהם, גובלת באמונה של מציאת משיח פוליטי חדש או גורו שצריך ללכת אחריו בעיניים עצומות.
הבעיה לדעתי היא, שהוא עלול לגמור את הקדנציה שלו כ"משיח שקר" - לא בשל עוצמתו הכלכלית צבאית,
אלא בשל התמימות שבו, הנאיביות השופעת ממנו והכובשת תמימים והוזים בכל הארצות.
האם אובמה סבור ברצינות, שהדברות עם אחמינינג'אד או האייטולות השולטות באירן, בנושא הגרעין הוא אפקטיבי?
האם החמאס, החיזבאללה, אל קאידה - יסכימו להכיר במדינת ישראל, כמדינה ריבונית דמוקרטית, האם יסכימו למדינה יהודית דמוקרטית? -זה חלום, זה חזון שאין לו סיכוי להתגשם, לא בדור הזה.
האם הקמת שתי מדינות לשני עמים הינה חזון ראוי? כן! האם הדבר הוא בר ביצוע, בדור הזה? בספק רב!
בשלב ראשון - הפלשתינים צריכים להחליט ביניהם מי מייצג את העם הפלשתיני - החמאס - אבו הנייה או אבו מאזן - פת"ח הרשות הפלשתינית.
אם חמאס מייצג - אין סיכוי להכרה במדינה יהודית. אם אבו מאזן - אין לו סיכוי לשרוד ולהגיע לשלב של הכרה - לא כשמסביב נושקים לשלטונו חמאס + חיזבאללה - אירן - סוריה.
והיה אם נגיע לשלב של דיונים על שתי מדינות לשני עמים (או שלושה) - על אילו גבולות מדובר? גבולות 67 בלי כל ההתנחלויות או גבולות 67 עם תיקוני גבול, כאשר הגושים הגדולים שייכים לישראל בעבור חילופי שטחים - איפה וכמה?
ומה בקשר לבקעת הירדן - לפירוק מנשק כבד, שליטה באוויר, בים.
ישראל מוכנה לדיונים - לפי מפת הדרכים אשר פירושה: שלבים של פירוק הטרור, של קביעת שלטון ברור אחד, התקדמות בשלבים לקראת הסדרים והסכמים, כלומר: שלבים - שיכולים להמשך שנים - ולפי המצב בשטח שנים רבות.
לפיכך גם אם ישראל תודיע חגיגות שהיא מסכימה למסגרת של
שתי מדינות - לשני עמים, הדרך לפתרון - ארוכה, פתלתלה ולא תמצא פתרונה לא בתקופת אובמה ולא בתקופת נתניהו.
חלק מהנאיביות האמריקנית נובעת מהעובדה, שהם מסתכלים ומנתחים את בעיות האזור, בעיניים מערביות ואין להם את המבט המוסלמי האיזורי, הדתי המדיני והפוליטי.
כמו הנשיאים שלפני אובמה - שלא הבינו את האזור ואת האיסלאם - קרטר, בוש האב, קלינטון, בוש הבן - גם אובמה הוא טירון נחמד אבל הניסיון המעשי - ממנו והלאה. בוש הבן לא הבין, לא רצה להבין והתייחס אל האיסלאם כמו בן טקסס אמיתי, לאמור - אם אתה בא בכוח, התשובה היא "דוקרב בצהרי היום" - והשולף המהיר הוא המנצח.
בוש היה טוב ליהודים - אובמה בשלב זה טוב לערבים - נראה מה יילד יום.
על נתניהו בשלב זה - להתחפר בעמדותיו, לא להתרגש מדי, להיות ערני, להיות מוכן להפתעות, להתגמש כשצריך ולתת ל"רוח אובמה" לעבור מעליו ומעל איזורינו.
ככל שישראל תהיה יותר איתנה בדעותיה, לגבי ביטחונה, כושר עמידתה ויכולת שרידותה, כך ההכרה בכבודה והערכה אליה יגברו.
כמובן - שצריך להיות גם חכם וגם צודק - ולראות איך עוברים את הסערה הזאת מבלי להינזק יותר מדי ויחד עם זאת לשמור על הידידות עם ארה"ב וממשלתה.
אין מה לקנא בנתניהו - אך זאת העת לתמוך ולחזק אותו - כי הוא רוצה את טובת ישראל יותר מאובמה.
