דת ומדינה - זיווג מיותר?

במגילת העצמאות נכתב: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינה יהודית – לפיכך התכנסנו. בזמן הקמת המדינה עדיין התרגשו הכל מהחידוש, מהרעיון. הרבנים התייצבו לכתוב הכתובה וכך נוצרו כמה חוקי יסוד המייצגים את פניה הצעירות והמבטיחות של המדינה. חוקים המגינים ומסייעים לשומרי מצוות והשומרים על צביונה היהודי של המדינה. מאז עברו מעל 60 שנים. מדי פעם מגלים חילונים שהדת מפריעה להם לחיות. מתחילות השמצות, נאמרות הערות מלאות שיטנה. כך נוכחנו לאחרונה גם בפסח עם הוויכוח על חוק החמץ. "כפייה דתית" הם קוראים לזה. ומדי פעם מעלים חוקים אלו התקוממויות ודרישות להפריד הדת מהמדינה בטענה שיחיו להם הדתיים את חייהם ויניחו למי שאינו מעוניין את החופש לחיות כרצונו. בלי להיכנס לנחיצות חוקים אלה. בעיקר חוק השבת. יש גם דתיים הסבורים שאם זה כל כך מכעיס את החילונים ומעורר שנאה, כדאי להפריד הדת מהמדינה ונחיה לעצמנו, כפי שחיים בכל מדינה אחרת. וטענתם: למה לכפות עליהם את דרכנו? למה לעורר כעס? בואו ניפרד יפה. הרי גם בגלות מצליחים יהודים לשמור ולקיים מנהגיהם. אבל, תמיד אנו רואים כמה שייכת היהדות לכלל עם ישראל. אפשר למשל לראות בכל מקום, על כל גבעה ושכונה ירוקה, ילדים מזיעים עם עיניים בורקות אוספים עצים למדורת ל"ג בעומר. כי את החג הזה, למשל, חוגגים ישראלים רבים בהידור. בפסח רבים הם נשמרים מחמץ. גם אם אין הם אוכלים בד"ץ ושמורה, הרי אין הם אוכלים לחם, או חמץ מובהק אחר. בפורים מתחפשים כולם. בראש השנה אוכל כמעט כל עם ישראל תפוח בדבש. גם אם הדבש לפעמים לא כשר, והתפוח ללא מעושר. לפני ראש השנה, ראיתי ברחוב, זה לצד זה, חניכי בני עקיבא וחניכי הנוער העובד מחלקים כל אחד בנפרד פרוסות תפוח בדבש וברכות שנה טובה כשההבדל הוא רק בכשרות. אולי. בשבועות למדו בכל הגנים ובכל בתי הספר כמעט על מתן תורה, על ביכורים, על מאכלי גבינה. המחלבות תתמוגגנה. האם על כל זה נוותר? מהם נהיה מוכנים להיפרד? ועדיין לא הזכרתי את אותם 'שואלים' עם הקוקו והעגיל באוזן שמתעניינים ביהדות, בשאלות הלכתיות, באים להרצאות תורניות. אלה שקוראים בדבקות "התיקון הכללי" כשלבושם לא מעיד על בית מתוקן מסוג שאנו מכירים. את אותם מתקרבים בזהירות לדת. את אותם שחוזרים בתשובה - לאן ישתייכו כל אלה? לדת או למדינה? יהודי נשאר יהודי גם אם אין הוא מקיים מצוות. יהודי נחשב לכזה רק מפני שנולד לאם יהודייה. - כוחה של יחסנות. אין לנו רשות להפריד. אין לנו רשות לוותר. והשנאה לכאורה? תמיד יהיו קיצוניים מתלהמים. אם לא בזה, אז אחרת. ואם ייעשה סקר, אני מאמינה שרובו הגדול של העם מעוניין בצביון דתי למדינה. עם הקשיים, עם ההגבלות, עם התזכורות לחגים ולשבתות. הרי לשם כך נתכנסנו, לא?