הנשיא אובמה באמת עושה לנו טובה, טובה גדולה מאוד, למרות מה שחושבים. כיון שכאשר ישנם אנשים העוינים לעם ישראל, לא כמו אויבים, אבל מזיקים - זה מגבש את האומה הישראלית. העם היושב בציון אינו נבהל מכל מיני איומים והכתבות. ברור שקיים ויכוח בתוך העם היושב בציון האם לפנות התנחלויות או לא, אבל לאחר שהדרישה באה מצד אובמה זה הרגיז יהודים רבים. זה ויכוח פנימי בינינו, הוא יגיד לנו מה לעשות!? הוא רוצה שלא נוכל להגדיל את הבתים בהתאם לגידול הטבעי של התושבים. איפה נשים את הילדים? - בקרטונים בחוץ... לכן, ב"ה, העם היושב בציון מחוזק, בזה הוא עושה לנו טובה.
כמובן, זה לא אומר שאנו איננו צריכים להתחשב באמריקנים. אומנם יש לדעת: אנו צריכים אותם, והם צריכים אותנו. אל תחשוב שהאמריקנים עוזרים לנו כי הם עושים עמנו חסד, הכל חשבון תועלתי. הם מגישים עזרה היכן שהם שחושבים שיש להם תועלת מכך. הם מגישים עזרה ביטחונית כי גם הם מרוויחים מזה. פעם הועלתה תוכנית 'רוגרס', תמיד זו אותה תוכנית, לגרש אותנו מחלקים בא"י, רק כל פעם מחליפים את השם.. אמר רוגרס לגברת גולדה מאיר: אם אתם לא מקבלים את התוכנית, אנחנו לא נותנים לכם נשק. אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר: נחיה ונראה. בסוף נתנו לנו נשק. לא צריך להיבהל, הם צריכים אותנו כמו שאנו צריכים אותם.
לגבי הכסף שמקבלים מהאמריקנים, זו באמת בושה וחרפה שאי-אפשר לתארה. איך וכיצד היינו לקבצנים? להיות קבצן זו בושה באופן פרטי, קל וחומר באופן לאומי. מדוע האדם באמריקה צריך לפרנס אותי? אנו מדינה עשירה מאוד, מספר חמש עשרה בעולם. אנו מקבלים מהם כמה מיליארדים שזה סכום זניח מהתקציב. מילא לאחר קום המדינה לא היה לנו כסף לקנות נשק ולא היה לנו כסף ליצור מקורות פרנסה, גם אז זה לא היה טוב, אבל אני מבין. עכשיו לקבל כסף אמריקני זו מחלה. זה כמו אנשים המקבצים צדקה בכותל והם עשירים מאוד, ומשום שזו מחלה הם ממשיכים לקבץ כסף שם. פעם אחת היה מקבץ צדקה בכותל שאמר לו אחיו: "תפסיק. אני אתן לך כסף להקים עסק". אמר הקבצן: "אל תטיף לי מוסר, אל תדון את חברך עד שמגיע למקומו. תבוא לקבץ נדבות בכותל ואח"כ נדבר". לבש האח בגדי סמרטוטים ועמד בכותל כל היום עם אחיו וקיבץ נדבות. אמר הקבצן: "יוצאים עד חמש". בחמש, אמר האח הקבצן: "חמש, הולכים". בדיוק באה קבוצת תיירים עשירים. אמר האח: "אחרי אלה". אמר האח הקבצן: "הרי אתה רואה, רק יום אחד קיבצת נדבות וכבר אתה מכור". זו מחלה! עכשיו המחלה נהפכה מחלת עם שלם, אנחנו מבקשים נדבות מהאמריקנים שאלו כמה אחוזים של התקציב. זה חילול השם. אנו צריכים לעשות את ההיפך: לעשות חשבון כמה קיבלנו מהאמריקנים ולומר: אנחנו מאוד מודים על כל הסיוע הכספי, אנחנו מחזירים לכם לאט לאט.
יש החושבים שמשום שהאמריקנים לוחצים צריך להיכנע. לא נכון! בגלל שהאמריקנים רואים שיש המוכנים להיכנע, הם לוחצים. הפתגם ידוע: העושה עצמו שה, הזאב אוכלו. אנחנו צריכים להגיד לאמריקנים שאנחנו לא מתערבים בעניינים שלהם ובבקשה לא יתערבו בעניינים שלנו. אנו מוכנים לקבל עצה, מוכנים לדון, אבל לא לקבל הכתבות.
לסיום, סיפור אמיתי: פעם נשיא ארה"ב אמר: אתם היהודים, הפסיקו לחלום על ארץ ישראל גדולה. כתבו לו שני רבנים: כבוד הנשיא, אנחנו רגילים שאתם האמריקנים מתערבים לנו בעניינים ונותנים לנו עצות כל הזמן מה לעשות. אבל שאתם מתערבים לנו בחלומות, זה כבר חידוש מעניין.
לכן, הננו שמחים להודיעכם שהתחלנו לחלום על שיבת ציון ובניין הארץ, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים (תהלים קכו, א), לפני שהייתם קיימים. עכשיו ב"ה החלום שלנו מתחיל להתגשם. לכן, ודאי יש לקחת בחשבון את מה שהם אומרים, אבל לא נפחד מלחצים שונים.