בסופ"ש האחרון, גם אני הייתי עסוק במחשבות על תוכן דבריו של בנימין נתניהו. הכיצד יפתור ראש ממשלתנו את הדילמה. לא רוצים לוותר על האינטרסים החיוניים של ישראל וגם לא מעוניינים ביחסים קרים עם השכנה שמעבר לים.
תיארתי לעצמי, שמר בנימין נתניהו יזכיר את ההתניה לפיה הפלשתינים צריכים להכיר במדינת ישראל כבית הלאום היהודי. תנאי שהפלשתינים בוודאות לא יקיימו, ולכן טיעון זה הופך את קערת השלום (והוויתורים המלווים עמו) על פיה.
לגבי החלק המעניין יותר - ריצוי הגביר שמעבר לים - קיוויתי במלוא מאודי (ובשארית תמימותי) שסוף סוף יקום מנהיג בעל שיעור קומה ויאמר לארה"ב - לא! לא כמו שבגין ובן-גוריון אמרו בשעתם לארה"ב. לא שבניגוד לכל החששות של הישראלים הטיפוסיים, היה ממצב אותנו על המפה כמדינה עצמאית בת חורין. כמובן שהתבדיתי. בנימין נתניהו היה חייב לרצות גם את השכן. בנימין נתניהו ריצה אותו על-ידי הזכרת המדינה הפלשתינית כאפשרות.
לכאורה, אדון ראש הממשלה דאג לקשור את כל הקצוות. גם דיבר על היתכנות מדינה שכזו וגם הציג תנאים בלתי אפשריים במצב הנוכחי מתוך ידיעה שהם כאלו, ומתוך שאיפה שהצד השני לא יתכנס סביב רעיונות אלו. ניצחון בריצוי ארה"ב וניצחון מבית בפוליטיקה.
ידוע לנו שהפשרה של היום היא הנורמה של מחר. הפשרה שביצע מר נתניהו היא העלאת רעיון "המדינה הפלשתינית" על בדל שפתיו. כי בעוד מספר שנים אף אחד לא יזכור את התנאים הבלתי אפשריים שהציב נתניהו בתוכנית השלום שלו. כולם רק יזכרו שנתניהו הסכים עקרונית למדינה פלשתינית. התקשורת כבר כעת רואה בזו אמת צרופה, ציבור בוחרי השמאל תמיד יזכיר לציבור בוחרי הימין סילוף זה, והכי חשוב, הפלשתינים מעתה ועד עולם יציגו אמירה זו כאילו הייתה הבטחה חסרת תנאים.
לטעמי, במקום לשחק על שני הצדדים, היה כבר עדיף להגיד לאמריקנים, לא רבתי, ולהמתין עד יעבור זעם (כלומר, עד תום כהונתו של הנשיא ברק חוסיין אובמה הראשון, מלך האומה המוסלמית ארה"ב).
וכעת, ב
פנייה אישית לראש הממשלה, מר בנימין נתניהו:
איפה הכבוד היהודי? עד מתי נדרוש את רשותו של הגביר והפריץ? אנחנו במולדת היהודית ועדיין נוהגים כמו בגטו. אתה מייצג את עם ישראל. יצג אותנו בכבוד. איננו מעוניינים עוד להשפיל ראש.