העולם בהלם. כך פחות או יותר ניתן לתאר את פני הדברים לאחר פרסום התוצאות הרשמיות לבחירות הנשיאותיות באירן. מסתבר שהעולם לא רק בהלם אלא גם מאוכזב. מאוכזב מאוד שהנציג המועדף עליו, מיר חוסיין מוסאבי לא גרף את הקופה וניצח את הבחירות. והשאלה הנשאלת היא, האם על העולם המערבי להיות בהלם או מאוכזב מבחירות שלכאורה לא היו מהוות שום שינוי מהותי בהתייחסות אירן אל העולם וכפועל יוצא גם של העולם כלפי אירן?
אז במה מדובר?
כדי להבין את יחסי הכוחות באירן, עלינו להבין כי הנשיא הוא למעשה בא-כוחו של המנהיג הרוחני (ח'ומייני עד 1989 ומאז ח'מנאהאי). תפקידיו מוגדרים באופן די ברור על-ידי החוקה האיסלאמית באירן וכוחו די מוגבל בכל הנוגע לשליטה על הכוחות הביטחוניים והכלכליים במדינה האירנית. ואם יש כפתור אדום אי-שם באירן, אז בוודאי שהנשיא האירני לא נמצא לידו.
מכל מקום, החוקה האיסלאמית מציינת שתפקידו של הנשיא הוא "כאוחז במשרה הרשמית הגבוהה ביותר לצד משרד הפקיה (המנהיג הרוחני)". למעשה, נשיא המדינה הוא ראש הרפובליקה האיסלאמית. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים על בסיס רוב מוחלט של הבוחרים ועשוי להיבחר לקדנציה שנייה. אך לא יותר משתיים רצופות. לאחר קדנציית צינון יכול נשיא לשעבר להתמודד שוב לכהונה שלישית (כמו במקרה של רפסאנג'ני מלפני 4 שנים). הנשיא חייב להיות מוסלמי שיעי ואדם "בעל כישורים דתיים ופוליטיים".
בינואר 1980, נבחר אבו אל חסן בני צדר כנשיאה הראשון של הרפובליקה האיסלאמית, תחת תנאי החוקה החדשה. כהונתו לוותה ביריבות קשה מצד המפלגה השלטת המג'לס (הפרלמנט האירני), המפלגה האיסלאמית הרפובליקנית (IRP). בתוך שנה לבחירתו, יחסיו עם המג'לס התדרדרו עד כדי הדחה. ביוני 1981 רוב חברי המג'לס הצביעו בעד הדחתו והמליצו לח'ומייני להדיחו ולמנות אחר תחתיו. עוד בטרם הודח, ירד בני צדר למחתרת ואחר-כך ברח לצרפת.
נשיאה השני של אירן האיסלאמית היה - מחמד עלי רג'אי שנבחר ביולי 1981. הוא כיהן תקופה מאוד קצרה כנשיאה השני של אירן שכן הוא נרצח כנראה על-ידי חברי המוג'אהדין ח'לק, בפיצוץ רב עוצמה על משרדו ב-30 לאוגוסט 1981. בשל הרצח, נבחר ראש הממשלה השני ברפובליקה, חוג'ת אל-איסלאם עלי ח'אמנהאי לתפקיד הנשיא באוקטובר 1981 וגם לתקופה שנייה ב-1985. במהלך כהונתו היו קשרים טובים בין המג'לס לבין מוסד הנשיאות, מאחר שח'אמנהאי היה מזכ"ל מפלגת השלטון וגם בהיותו איש דת משמעותי. יש לציין שח'מנאהאי היה בכל תפקידי המפתח שיכלו ויכולים להוביל לנשיאות. הוא היה יו"ר הפרלמנט האירני, ראש הממשלה, נשיא ואז מנהיג רוחני, תפקיד שהוא נושא בה עד היום וישא עד מותו.
בזמן כהונתו של ח'אמנהאי כנשיא, הוא בחר במיר-חסין מוסוי שכראש ממשלתו. למוסוי הייתה תמיכה במג'לס אך גם יריבים מנגד. ב-1989 בוטלה משרת ראש הממשלה באירן וכל סמכויותיו עברו לנשיא. ומאז למעשה, לא ממש שמענו על הדמות שאותה המערב רצה כל כך לראות כנשיאה הבא של אירן. מאז שח'מנאהאי שסיים את נשיאותו ב-1989 והפך להיות המנהיג הרוחני של אירן לאחר מות המייסד - ח'ומייני (ורק אז הוכר כאיתאללה), היו הנשיאים רפסנג'אני (1997-1989), חתאמי (2005-1997) ואחמדינג'אד מ-2005.
אז מה לא הפסדנו?
רבים תלו תקווה בנשיא לשעבר מוחמד חתאמי, שטען כי הוא ירוץ לנשיאות כמועמד ממחנה הרפורמיסטים כנגד אחמדינג'אד. למצער, הוא הסיר את מועמדותו והעביר את תמיכתו למועמד הנוסף ממחנה הרפורמיסטים, מיר חוסיין מוסאבי. כנראה חשש חתאמי ממפלה דומה לזו שהייתה לנשיא לשעבר, רפסנג'אני, בבחירות 2005, אז הפסיד לנשיא דהיום - אחמדינג'אד. הפסד זה עשה רק טוב לרפסנג'אני שמונה להיות יו"ר המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר וכיועץ למנהיג העליון בנושאי מדיניות לאומית, ולמעשה ממקם אותו כמספר שתיים במדינה, קצת למטה מהמנהיג הרוחני אך הרבה למעלה מהנשיא המכהן.
אחת הבעיות הגדולות של העולם המערבי הוא עולם המושגים המזרח-תיכוני. כלומר, אנחנו נוטים לפרשן את האירועים על סמך עולם המושגים הפנימיים שלנו. לדוגמה, 'דמוקרטיה' - שלטון העם, או 'משא-ומתן', 'בחירות', 'זכויות אדם', 'זכויות הנשים' וכמובן את המושג המטעה - 'רפורמה'. ההשלכה הראשונית שלנו היא בהתאם למוכר לנו ולא למקובל או לראוי במזרח התיכון.
ונכון הדבר שבעתיים בכל האמור לרפובליקה האיסלאמית של אירן. האירנים כתרבות והשיעים כדת, נולדו מהיסטוריה שאילצה אותם להסתיר את מהותם האמיתית וזאת מאחר שהם לרוב היו מיעוט נרדף על-ידי המוסלמים הסונים. לא ניכנס כאן לשורשי האיבה ביניהם אבל נציין שהאילוץ להסתיר את האמת היה ממש פיקוח נפש. היום השיעים באירן שולטים במדינה האירנית ולכאורה לא אמורים להשתמש בשיטות היסטוריות להסתרת האמת, בכל זאת משתמשים.
כאשר המערב שומע את המושג רפורמה הוא מגיב פלאים. המושג מעורר בחובו, שינוי מהותי, לא כפוי, מקובל ונדרש. דבר נוסף, רפורמה מציינת את זה שמה שהיה קודם, לא בדיוק עבד ולא בדיוק התאים ולכן דרושה רפורמה על-מנת להביא את העם האירני על עבר המאה ה-21 בכל אספקט אפשרי, חינוך, זכויות אדם, כלכלה, תרבות ומן הראוי גם קצת הקשבה לקול המערבי בכל הנוגע לתוכנית הגרעין האירנית.
ועכשיו, יש לנו מועמד רפורמיסטי, ממחנה הרפורמיסטי שניצח בעיקר בסקרים ובקלפיות במערב, אך הפסיד נחרצות בבית שלו - באירן. ייתכן שרק בשל העובדה שהמערב העדיף לראות מוסאבי כנשיא האירני, יצרה אנטגוניזם אצל הבוחר האירני שהעדיף הפעם לקבוע בעצמו את המועמד הראוי מבחינתו. אולי זה לא אחמדינג'אד אך בטח זה לא יהיה גם המועמד המועדף על המערב.
רפורמיסטי או לא, פניו החביבות של הנשיא "הרפורמיסטי" הקודם, מוחמד חתאמי, רק "הרדימו" את העולם המערבי כאשר בתקופת כהונתו התברר לכל העולם כי אירן מאיצה את תוכנית הגרעין שלה. והמועדף הנוכחי, מוסאבי, היה זה יחד עם רפסאנג'אני ששידלו את האיתאללה ח'ומייני להסכים לחידוש הפיתוח הגרעיני. השמרנים רק המשיכו את העבודה אך "חטפו" את כל הביקורת. ובפראפרזה גסה, רק הימין בישראל החזיר שטחים.
בדיעבד, כולם חכמים. רק לאחר נצחונו של אחמדינג'אד טענו גדולי הפרשנים והמומחים שעדיף אותו על פני האחר, כי כבר כולנו יודעים מה טיבו ולא צריכים ללמוד מחדש את תוכנית הלימודים החדשה של המועמד המפסיד. גם אם היה נבחר מוסאבי, הוא היה ממשיך את תוכנית הגרעין, כך שלא ברור למה העולם ציפה. מי ששולט במדינה האירנית הוא המנהיג הרוחני ואסהובן אחרת, הרי שהאירני עושים את העבודה טוב בסימוי עיני העולם לא רק ביחסי הכוח הפנים-משטרתיים, אלא ובעיקר בכל הנוגע לחימושה הגרעיני ולכוונותיה כלפי מקומה במזרח התיכון ובעולם לעתיד לבוא.
