לאחר האזנה לנאום של נתניהו, המסקנה שלי היא: נאום נתניהו באוניברסיטת בר-אילן נועד להרוויח זמן. טקטיקה ותו לא.
הנאום כלל חמישה אלמנטים (מכשולים) שאינם מאפשרים לפלשתינים תזוזה מינימלית. כל אחד מהקוראים יחליט האם חוסר תזוזה כזה משרת את רצונותיו. בעיניי, הצגת האלמנטים היא כנה וגלוית לב.
הנה פירוט המכשולים שהוזכרו בנאום או השתמעו ממנו:
- הראשון - מדינה ריבונית לא יכולה להיות מפורזת. הגבלה כזו איננה הגיונית. ובכל זאת, זוהי דרישת נתניהו.
- השני - הפלשתינים בפרט, ומדינות ערב בכלל, לא ייאותו להצהיר כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי. זה פוגם ברעיון הכללי שלהם – להשתלט בעתיד באופן דמוגרפי על כל מדינת ישראל בחסות הדמוקרטיה. ואולם, זוהי דרישה בסיסית של נתניהו בנאומו. הגיוני עבורנו אך בלתי קביל מנגד.
- השלישי - ישראל לא תחזור לגבולות 4 ביוני 1967. מאידך-גיסא, הפלשתינים לא יסכימו לוותר על שטחים ולו כזית. הפלשתינים גם לא יסכימו לחילופי שטחים. הערך של קרקע מקודש אצל הפלשתינים יותר מאשר אצלנו.
- הרביעי - ישראל לא תסכים שירושלים המזרחית תהיה מחוץ לשלטון ישראלי. מאידך-גיסא, הפלשתינים לא יסכימו להמשך שלטונה של ישראל בירושלים המזרחית.
- החמישי - ישראל לא תסכים ליישם את זכות השיבה. לא לתחומי מדינת פלשתין וודאי שלא לתחומי מדינת ישראל. אי-הסכמה זו תקפה גם לפשרה שתעסוק בחלק מהפליטים. הפלשתינים ומדינות ערב לא יסכימו להסדר שיותיר את הפליטים במחנות הפליטים במדינות ערב. במתכוון, לא טיפלו מדינות אלה במשך 60 שנה בפליטים הגודשים עד היום מחנות וחיים בצורה בלתי סבירה.
האזנתי וקראתי תגובות בישראל ובמערב לנאום נתניהו. לתמהוני, הוא קיבל שבחים מרוב הציבור ומגורמים מדיניים רבים בישראל ובמערב. בעיניי, השבח המשונה ביותר נכלל בתגובתה של יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, שאמרה כי נתניהו עשה צעד לכיוון הנכון. תגובה מוזרה במקרה הטוב המעידה על תלישות. הרי נאום נתניהו והמכשולים הכלולים בו לא יתירו את הקשר הגורדי שמונע הסכם בין ישראל לפלשתין. האם ישנו רוב במפלגת קדימה שמאפשר את סילוק חמשת האלמנטים (המכשולים) שציינתי, או חלק מהם? אני בטוח שאין. אם כך, מהו השינוי שגברת לבני רואה?
גם אם היינו מגיעים לנוסחת פשרה בחמשת המכשולים, ישנו רכס תלול נוסף שאינו מאפשר ביצוע. להערכתי, ממשלת וכנסת ישראל הנוכחיות (או העתידיות) לא יצליחו לעמוד ב"הינתקות" נוספת ביו"ש. אין להן יכולת לוגיסטית לבצע זאת (ראו את "יכולתה" של המדינה בטיפול בהינתקות של 8,000 מתיישבי רצועת עזה. עד היום הטיפול לא תם), וכמובן שאין לכנסת ולממשלה יכולת עמידה בלחץ הפוליטי הפנימי ובשסע החברתי הצפוי.
ממשלת ארה"ב בראשות ברק אובמה אמורה להיות מודעת לעוצמת המכשולים שעליהם אני כותב, גם לפני שנתניהו פירט אותם בנאומו. לכן, תמוה בעיניי שמשטר מתוחכם שכזה יוצא לנאום קהיר ופותח שם תהליך ציפיות שגוי מיסודו שידוע מראש שששני הצדדים, הערבי והישראלי, לא יוכלו לעמוד בו ולו במקצת. כל מי שמתגורר במזרח התיכון X שנים יכול לומר זאת בוודאות רבה לברק אובמה ולחבר יועציו.
מהו אם כן הפיתרון לבעיה ארוכת-השנים? להערכתי, הדרך היחידה שנותרה היא להרוויח זמן לקראת אחת משתי אפשרויות:
הראשונה, שלום כלכלי ללא מדינה, במטרה ליצור תהליכים בוני אמון בין שני הצדדים אפופי החשדנות וחוסר האמון. תהליך כזה אמור ליצור סינרגיה בין שני הצדדים לבין המיקום הגיאוגרפי המיוחד במינו בו אנחנו מצויים.
אפשרות פרקטית אחרת היא הפיכה בממלכת ירדן והשתלטות פלשתינית על הממלכה.
אינני רואה דרך שלישית. לא בעשור הקרוב.