ביום רביעי, 27.5.09,
נתן אבו מאזן ראיון באנגלית לג'קסון דיהל, עורך החדשות של הוושינגטון פוסט, בנוכחות עמיתו פרד הייאט, במלון ריץ-קרלטון בוושינגטון. הראיון הוקלט ותשובות אבו מאזן נאמרו בנוכחות שני אנשים. לאחר פרסומו, ביום שישי, 29.5.09, לא באה שום הכחשה או הסתייגות לדברים שנאמרו מפי ראש הרשות עצמו. שום טענה שהדברים לא הובנו, הוצאו מהקשרם, נאמרו על-ידי מי שלא מוסמך, שהתרגום שובש או שהדברים נאמרו לקהל יעד ביתי כדי לרצות אותו לא הועלתה במקרה הנ"ל. הראיון הוא המסמך האותנטי המקורי והאמיתי ביותר האפשרי לגבי העמדה הפלשתינית העכשווית מפי ראש הרשות עצמו הנחשב למתון. לראיון התייחס כבר בן דרור ימיני ממעריב במאמר שפורסם בסוף שבוע ביום שישי, 19.6.09.
אבו מאזן, לא נציג ישראלי משוחד וחד-צדדי, הסביר שעל-פי הצעת ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, מספטמבר 2008, ישראל הייתה מוכנה להעביר לפלשתינים 97% משטחי הגדה, להכיר עקרונית בזכות השיבה, לקלוט כמה אלפי פליטים ולאפשר מעבר בטוח לעזה. אבו מאזן לא התחמק וקבע שהוא סירב להצעה מפני "שהפערים נשארו גדולים" להגדרתו (אגב ספק אם הצעה כזו הייתה עוברת בציבוריות הישראלית אבל אבו מאזן לקח את הכישלון על עצמו ובכך פטר אותנו מההתלבטות). ההצעה, למי שיודע לקרוא מפה או היה בסוד העניינים, הייתה כרוכה בפינוי של לפחות 60 אלף מתנחלים. במקום לעסוק בשאלה אם מותר לבנות גן בשילה, הייתה ישראל, לו קיבל אבו מאזן את ההצעה, עוסקת בפינוי כל שילה כולל עלי, מעלה לבונה ועוד ישובים רבים אחרים, אולי לאסונה.
אבו מאזן גם טרח לסתור את דברי שלוחו הנאמן, סאאב עריקאת, שהסביר שההתנגדות להכרה במדינת ישראל כמדינה הלאום היהודי היא שאין תקדים להגדרת מדינה על-פי זהותה הדתית בלבד. אבו מאזן קבע מפורשות כי הכרה כזו "תמנע שיבה המונית של פלשתינים לישראל" חד וחלק. לא צריך שום פרשנות כדי להבין שאבו מאזן מתנגד נחרצות לרעיון של שתי מדינות לשני עמים.
בהתייחס למצב הפלשתינים בשטחים אמר אבו מאזן ש"מצבם של הפלשתינים בגדה המערבית דווקא בכלל לא רע... האנשים שם מקיימים חיים נורמאליים" ולכן, אין לו אלא לחכות להצעות הישראליות בסבלנות. שוב מוצגת עמדה גלויה הסותרת את הטיעון הפלשתיני הקבוע שמחסומי צה"ל הרבים, שחלקם אכן גם מיותרים, ממררים לעם הפלשתיני את החיים ומונעים את פריחת הכלכלה הפלשתינית. כנראה שלמחסומים השפעה שלילית על החברה הפלשתינית והתפתחותה, אבל לפי דברי אבו מאזן עצמו אם כך, כי אז בשוליים בלבד.
מה עשתה ההסברה הישראלית עם הראיון המאלף והיחיד במינו, עם אותה הזדמנות נדירה להציץ לנפש הפלשתינית דרך עיני העומד בראשה ובלי כחל וסרק - ובכן... כלום. המאמר שהיה אמור להיות מופץ לכל בעל השפעה, חבר פרלמנט ושר בעולם המערבי, נשאר אפיזודה כמעט זניחה של ראיון כמעט נשכח. המאמר ומובאות מתוכו היו צריכים לככב בכל מפגש מדיני או ראיון של אישיות ישראלית לתקשורת הזרה בהקשר של הסכסוך, מראש הממשלה ושר החוץ ועד אחרון הדוברים בשגרירות מולדבה. בפועל, ספק אם הם בכלל יודעים על המאמר, תוכנו וכולי.
נושא ההסברה של ישראל תמיד לוקה בחסר. כמקובל במערכות הפוליטיות האשם הקבוע הוא התקציב ואולי היעדר ברור של סמכות. כך לפחות עלה מדיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת מ-10.5.09. ובכן, הבעיה בהסברה הישראלית היא לא הכסף והתפקידים אלא השכל הישר, הפשוט וקורטוב ממה שקרוי יצירתיות.